ועידת אנאפוליס נראית מראש חסרת סיכוי עקב חולשתם של אולמרט ואבו-מאזן. יתרה מכך, יש עדיין חילוקי דעות עמוקים בין הצדדים בנושאים מהותיים, ובעיקר בשאלת הפליטים וזכות השיבה, והסיכוי לגשר עליהם נראה קטן.
הקוורטט אמנם אינו יכול לכפות הסדר קבע, אך נועד לו תפקיד חשוב בוועידה. עליו לקדם את האפשרות של ישוב הסכסוך לטווח ארוך בכך שיגדיר בצורה מדויקת את הפרמטרים של פתרון הקבע הרצוי. צד אחד שלו מקובל פחות או יותר בקהילה הבינלאומית: הקמת מדינה פלסטינית רציפה ובת-קיום שבירתה במזרח ירושלים הערבית. הצד השני של המשוואה, דהיינו הוויתורים שהקוורטט צריך לדרוש מהפלסטינים, נדון לעתים רחוקות בלבד, ולרוב הדרישות מהפלסטיניים נוגעות לנושאים של לוחמה בטרור.
עמדת הקוורטט בסוגיית הפליטים היא להותיר את העניין למו"מ בין ישראל והפלסטינים על הסדר הקבע, אך חשוב להתייחס לנושאי הליבה של הסכסוך. כדי להגשים חזון של שתי מדינות יש לאמץ נוסחה הדומה למכתבו של הנשיא בוש לראש הממשלה אריאל שרון משנת 2004, הקובע כי "פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים כחלק מהסכם קבע יימצא דרך הקמתה של מדינה פלסטינית, ויישובם של הפליטים הפלסטינים בה, ולא בישראל".
נוסחה זו שונה מהסדרים אחרים בכך שהיא שוללת באופן ברור לא רק את "זכות השיבה" אלא גם את הגירתם של מאות אלפי פליטים וצאצאיהם לתוך ישראל. הבדל זה הוא בעלת משמעות פרקטית מרחיקת לכת. מסקר שערך ב2003 חליל שקאקי, ראש המכון הפלסטיני למדיניות ומחקר ברמאללה, עולה כי 10% מכלל הפליטים, קרי 400,000 פלסטינים, מעוניינים להגר לישראל. אפילו אם הגירה כזו לא תסכן באופן מיידי את המאזן הדמוגרפי, הרי שהיא תהווה לטווח ארוך איום על זכות ההגדרה העצמית היהודית בישראל, שכן הגורם העיקרי לנטייה למלחמה באזור זה או אחר הוא המאזן מדינה-אומה. ככל שגדלה אי ההתאמה בין גבולות המדינה וזהותה הלאומית, כן גוברים סיכויי המלחמה ופוחת הסיכוי לקיום של דמוקרטיה יציבה. הגירה המונית פלסטינית נוגדת אפוא את המשך קיומה של ישראל יציבה ודמוקרטית, ואת יכולתה לחיות בשלום עם שכנותיה.
אם יאמץ הקוורטט את נוסחת בוש בסוגיית הפליטים, הוא יתרום למניעת התממשותו של תרחיש זה, ובנוסף יבהיר לפלסטינים כי חזרת כל הפליטים לישראל איננה אפשרית. זה הזמן לדחוק בו לצאת בהצהרה שמאמצת את עמדת בוש.
נשיא צרפת נשא לא מכבר נאום ברוח דברים זו. מול גרמניה ומדינות מזרח אירופה אשר הצטרפו לא מכבר לאיחוד, יכולה ישראל לטעון כי פתרון כזה דומה לדרך שבה הן פתרו את בעיית הפליטים לאחר מלחמת העולם השנייה. רק ויתורה של גרמניה על "זכות השיבה" של 13 מיליון פליטים גרמנים שגורשו ממזרח אירופה לאחר תום המלחמה אפשרה את חתימתם של הסכמי השלום בין גרמניה ומדינות מזרח אירופה לאחר תום המלחמה הקרה.
כאן בדיוק מצוי הלקח ההיסטורי עבור ישראל. במקרה של גרמניה, שילובם של פליטים בחברה הגרמנית לאורך עשרות שנים איפשר חתימתם של הסכמי שלום שנים רבות מאוחר יותר. קודם נפתרה הבעיה המעשית (הפליטים), ורק בשלב הרבה יותר מאוחר נפתרה הבעיה המדינית באמצעות הסכם שלום. באותה צורה ניתן להתייחס גם לבעיית הפליטים הפלסטינים.
על הקוורטט להקים קרן שתעודד ותתמוך בפלסטינים שיעזבו את מחנות הפליטים ויתיישבו בשטחי הרשות הפלסטינית או במדינות אחרות. אין שום הצדקה שהקהילה הבינלאומית תמשיך לאפשר את החזקתם של אלפי פליטים כבני ערובה פוליטיים לצורך מו"מ, במיוחד מאחר שהשגתו של הסכם שלום הוגן, אפקטיבי וארוך טווח מצריך את יישובם מחוץ לישראל.
במקום להשקיע את מירב המאמצים בניסיון להגיע להסכם כאן ועכשיו, פעילות הקוורטט עכשיו צריכה להיות מכוונת לצמצום השפעתן של סוגיות הפליטים וההתנחלויות על הגשמת העיקרון של שתי מדינות לשני עמים.
ד"ר ג'ונתן ריינהולד, מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, ועמית מחקר במכון בס"א ללימודים אסטרטגיים
