שימו איקס

הכל היה מוכן בשביל לפרגן ולאהוב את "X", האלבום החדש של קיילי מינוג. ואז הוא הגיע. יבש, ממוחזר ומאכזב עד כאב. גיא חג'ג' מתגעגע לבריטני

גיא חג'ג' פורסם: 26.11.07, 09:54

אח קיילי, קיילי. היו לך את כל הנתונים המתאימים להפוך את X, האלבום החדש שלך והעשירי במספר, לאבן דרך בפופ. הוא היה יכול להפוך לספר ההמנונים החדש של MTV ותחנות הרדיו, והיית יכולה להצליח כמו שבריטני הצליחה עם Blackout – להתחבב על המאזינים הקבועים, לגרוף חדשים, ובדרך להשאיר גם את המבקרים הסנובים מפזזים מאושר.

מה היה חסר לך? כל התחמושת הדרושה רק חיכתה לך בקנה: אירוע השנה של ynet, ניצחון מזהיר במאבק נגד סרטן השד, נסיקה מתמדת במעמד כמלכת פופ, רצף אלבומים מנצח. אפילו בנו לכבודך פסל ברונזה בלב סידני, ושלא נתחיל לדבר על איך שהישבן שלך נראה במכנסונים. הדרך שלך לחטוף את כתר הפופ משיערה המנופח של מדונה הייתה סלולה להיטי זהב. ומה עשית? ניסית להיות כל דבר שאינו קיילי. הכישלון היה בלתי נמנע.

מינוג. עייפה? (צילום: איי אף פי)

בפסגות דלילות-החמצן של הפופ המסחרי כיום, דהיינו אצל בריטני, ביונסה, ג'סטין וכיוצא באלה חורכי המצעדים, נהוג להישען בבוטות על צלילי רטרו. בין אם אלה הסבנטיז הנוצצים שביונסה אוהבת להתגנדר בהם או האייטיז המשודרג של ג'סטין, קשה למצוא היום להיט פופ מסחרי ומלוטש שלא נבנה בצורה ברורה על מלודיה, סימפול או צליל כללי של פופ שכבר הצליח בעבר. לאמור: אל תחליפו סוס מנצח, פשוט תסמפלו אותו.

אבל הטעות המהותית של קיילי טמונה בבחירת המקור ממנו היא דולה את הסאונד והאופי של האלבום החדש: מהקריירה שלה עצמה. אולי כדי "לסגור מעגל" באלבום העשירי שלה, אולי סתם כי היא עייפה ביום בו נדרשו רעיונות לאלבום החדש, קיילי ומפיקיה חפרו עמוק בקטלוג הענוג של גברת מינוג, שלפו להיטים זוועתוניים מסוף האייטיז ואמצע הניינטיז ובנו את השירים החדשים בצלמם. אולי בז'אנר אחר זה עוד היה עובר, איכשהו, אבל בז'אנר כמו פופ שכוחו בהתחדשותו, מדובר בטעות טרגית.

מספיק להאזין ל-"Wow" כדי לראות לנגד עינינו את קיילי עם תלתלים מנופחים וטייטס מנומר רוקדת את הלוקומושן. "Senistized", עם הקלידים היבשים והסימפול החוזר ברקע נשמע כמו להיט דאנס מאמצע הניינטיז, כשלפופ אלקטרוני עדיין קראו דאנס. גם "2 Hearts", הסינגל החדש שפותח את האלבום, נשמע כמו קאבר לסיזר סיסטרז שעושים קאבר לקיילי של סוף האייטיז. זה כמו להתרבות כל הזמן רק בתוך המשפחה – ואתם יודעים איך זה נגמר.

התרסקות בנסיקה

כשקיילי מנסה להידמות לאחרות, המצב משתפר קמעה אך עדיין נותר מאכזב עד אסוני. "Speakerphone" נשמע כמו פרסומת של בריטני למוטורולה, "Hearts Beat Rock" הוא פופ מועדונים חלוש וצייצני, והניסיונות לשחק אותה כריסטינה ב-"Nu-di-ty" (אין פה אפילו משחק מילים!) – לא הולמים את מעמדה של הדיווה האוסטרלית שהביאה לנו המנונים כמו "Can't Get You Out Of My Head", שלא לדבר על ימי הזוהר שלה עם "Confide In Me" כשהוכיחה לנו שהיא יכולה להיות אינטיליגנטית כמו שהיא מחרמנת.

אז מה היה לנו פה, בסופו של אלבום? צלחת שאריות מחוממות שלא

היו טעימות במיוחד מלכתחילה. קיילי, במהלך שעוד ילמדו אותו בבתי ספר לפופ (בשיעור "מה לא לעשות לעולם"), הצליחה לשים לעצמה רגל ברגע הכי מבטיח של הנסיקה המחודשת שלה, שנייה לפני שהשאירה את כולן הרחק מאחור.

סביר להניח שההופעות שלה ימשיכו להיות האקסטרווגנזה הכי טובה בעיר, אבל האלבום החדש יותר חלוש, דהוי ועייף מהפרצוף של מרדית גריי. ואם הגענו לרגע בו אני משווה אלילה כמו קיילי לשטיח מקלחת כמו מרדית גריי, המצב באמת חמור. אלייך, בריטני.