באפריקה מוכת-האיידס, הסבתות מגדלות יתומים

קנוטו מומו מתגוררת בבקתה מטה לנפול בקיברה, שכונת עוני גדולה בבירת קניה ניירובי, ושם מגדלת ארבעה נכדים, שני נינים ואת בנו של קרוב משפחה שמת. שבעת הילדים ישנים על מזרנים בבקתה הקטנה, שבה אין מים זורמים.

מומו היא "סבתת-איידס". כמו סבתות רבות בכל אפריקה, גם קיברה מלאה בנשים קשישות שנאלצות לטפל בנכדיהן שהתייתמו לאחר שילדיהן ובעליהן מתו ממחלת האיידס.

על פי נתוני האו"ם, איבדו לפחות 12 מיליון ילדים באפריקה הורה אחד או את שני הוריהם בשל מגיפת האיידס. יתומי האיידס ביבשת זו מהווים 80 אחוזים מיתומי האיידס בעולם המתפתח. מאז 1990, עלה מספרם של היתומים באפריקה ב-50 אחוזים, בעוד שבאזורים אחרים בעולם פחת מספרם. מתחזיות האו"ם עולה כי עד 2010, יעמוד מספרם על 53 מיליון. 30 אחוזים מתוכם יהיו יתומי איידס.

המשפחות המורחבות הן אלה שצריכות להתמודד עם עול האסון, ולרוב, נאלצות הסבתות לגדל את נכדיהן, במקום לחזור לכפריהן ולבלות את שנות זקנתן בנחת. קנוטו מומו נאלצת למכור פחם - מקור האנרגיה המרכזי בשכונת העוני - כדי לממן את מחייתה ומחייתם של שבעת הילדים שהיא מגדלת.

לפני 25 שנה, לאחר מות בעלה, עברה מומו מכפר קטן במזרח קניה לקיברה - שבה מתגוררים 800 אלף תושבים. היא מתקשה להיזכר בנסיבות הקשות. "זה היה כל כך מזמן. בעלי מת ואז קרובי המשפחה גירשו אותו ומכרו את האדמה שעליה גרנו", היא מספרת.

סיפורה של מומו הוא טרגדיה אופיינית למדי בעבור תושבי קיברה. שתי בנותיה ובנה מתו מאיידס. בן אחר נסקל למוות על ידי המון זועם לאחר שנתפס בגניבה. "אני מתביישת לספר על זה, אך זה אירע משום שהיה מובטל", היא אומרת.

מלבד מכירת הפחם, עובדת מומו בניקיון בית הספר באחד מבתי הספר בקיברה, שבו לומדים הילדים שהיא מגדלת. בבית הספר לומדים יותר מ-500 תלמידים, 70 אחוזים מהם יתומים. יותר מ-30 אחוזים מהם הינם נשאים של נגיף האיידס (HIV). בית הספר מעניק לילדים ארוחות, וגם מממן את התרופות שהילדים הנשאים צריכים ליטול באופן קבוע. לולא היו לילדים אלה סבתות ואלמלא היה בית הספר קיים - היו הילדים נאלצים למכור את גופם כדי להתקיים.

יתומי איידס בבית הספר בקיברה. ניצלו מחיי זנות (צילום: רויטרס)

חלקן נשאיות בעצמן

מספר בלתי מבוטל מ"סבתות-האיידס" הן בעצמן נשאיות של הנגיף. "לפעמים הגוף שלי בוגד בי ואז איני מסוגלת ללכת לחפש מזון", מספרת סבתא אחרת, פריס אוור בת ה-50, המטפלת בשבעה יתומים. בעלה מת מאיידס ב-1998, והיא עובדת ככובסת כדי להתקיים ומשתכרת 150 שילינג ליום, כ-10 שקלים חדשים.

סבתא אחרת תושבת קיברה הנושאת את הנגיף, אנטונינה מוג'נגה, מטפלת בחמישה ילדים וארבעה נכדים, ומוכרת פחם למחייתה. "אני מנסה לטפל בהם אבל זה קשה מאוד בגלל הפרוטות שאני משתכרת. לפעמים אין לי מספיק לכולם. אני מקווה שאשאר בחיים מספיק זמן כדי להבטיח שהילדים יזכו לחינוך וימצאו עבודה", הוסיפה.

מוג'נגה משתוקקת לשוב לכפרה במערב קנייה, אך הדבר בלתי אפשרי. "בביתי אני מנודה. הם אומרים שאני מסוכנת, שאני מידבקת. איני יכולה לחזור לשם".