ללא הגמוניה

לפני מספר שנים, על במה זעירה באולם קטן בבית הלל בקמפוס של הר הצופים, הצטופפו פייטן אחד מירושלים, מוזיקאי אחד מרמת גן, נגני חליל, כינור, עוּד ותופים, וגם מספר סיפורים אחד: אני. ברגעים הראשונים של הערב עדיין הדהדה בראשי שיחת טלפון שבה הסבירה לי בחורה נעימת קול שמדובר במפגש על במה אחת בין יאיר דלאל למשה חבושה. היא אמרה שזה יהיה אחד מתוך סדרה של מפגשים בין המוזיקה החילונית לבין הפיוט הדתי, ובין העכשווי והמעודכן לבין המסורתי.

הבלבול הזה

טור הברכה וטור הקללה

בין בתי כנסת לסדנאות

ההבדלים ברורים. המוזיאון הוא כמעט מקדש. הסדנה היא כמעט בית מלאכה. המוזיאון הוא מקום נקי, מסודר וקודר, שנהוג לבקר בו מתוך כובד ראש וסבר פנים חמור במידה די מצחיקה. הסדנה היא מקום מבולגן ומלוכלך, שאפשר לאכול בו, לצחוק או להתווכח בקולי קולות. על-פי ארטו, הסדנה היא המקום שבו אמנות באה לעולם, המרחב שבו התרבות חיה, והמוזיאון הוא המוסד שבו משכיבים את האמנות למנוחת עולמים. אכן, יש קווי דמיון מסוימים בין שפת הגוף של המבקרים במוזיאון לבין ההתנהגות של אנשים בעת ניחום אבלים. ארטו תיעב את הסגידה האירופית לכל מה שמת. הוא ראה בנטייה הזאת סימן ברור לניוון תרבותי.

מה כבר יכול להיות חשוב בתרבות

ההגמוניה העומדת בפני ערעור