חסידת התיאטרון

"יש מי שיבוא ויגיד: הקול של הנשים מפריע לדיון. אני אומרת: לא! הקול הנשי מפרה את הדיון. יש נשים שהעיסוק בדרמה כל כך נותן להן, והן כל כך רוצות, שהן יצליחו לשכנע את כל האנשים סביבן. את הבעלים, את מנהלי המוסדות, את הרבנים. מי שבאמת רוצה יכולה לשכנע כל אחד בתועלת הדבר". (מרילין וועניג, ממחוללות מהפכת הדרמה במגזר החרדי)

תופעה מרתקת כובשת באחרונה את המגזר החרדי. סרטים, מחזות והפקות מקור, כשהכול נעשה על ידי נשים - עבור נשים וכן ילדים. רק מרשימת המקומות בהן מרילין מנחילה את הבשורה לקהל הנשים החרדיות, ניתן להתרשם מגודל המהפכה: סמינר בית יעקב הישן; סמינר נוות ישראל; המכללה ירושלים ומכללת אמונה, כמו גם השתתפות במיזמים של עשיית סרטים, העלאת הצגות ולימוד יסודות התיאטרון.  

"ימים יגידו שצדקתי". מרילין וועניג (צילום: דודי ועקנין)

לפני שנתיים לקחה מרילין, חוזרת בתשובה, חלק בהקמת סטודיו ראשון מסוגו ללימודי משחק לנשים חרדיות, כשאדריכלית הפרויקט הינה רבנית ידועת שם המעדיפה שלא להיחשף. במהלך הקמת הפרויקט אף פנתה מרילין לאורי זוהר, אולי הכתובת הטבעית ביותר לנושא בציבור החרדי, כדי לקבל ייעוץ וסיוע. למרבה הפתעתה, בימאי העבר החמיץ את פניו למשמע הרעיון ואף התנגד לכך בפועל. "מה רע באיך שהציבור שלנו נראה עכשיו?" תמה זוהר ואף פנה לרב אהרון לייב שטיינמן בעניין על מנת להזהירו.

התנגדות נוספת ליוזמה הגיעה אף בדמות פשקווילים חריפים נגד הכוונות להכניס את עולם התיאטרון לתוככי הציבור החרדי פנימה. ההיתר ההלכתי בסופו של דבר, הגיע בזכות פנייתה של אותה רבנית העומדת מאחורי הרעיון למנהיג הפלג הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב, אשר נתן את הסכמתו, לא בלי הסתייגויות, הקשורות בעיקר לענייני צניעות. תמיכה משמעותית נוספת לו זכה הסטודיו למשחק מגיעה מכיוונו של האדמו"ר מבעלז, הרב דב יששכר רוקח, רבם של מרילין ובעלה שלום- ארז. היא ניגשה כדי לשאול את דעתו לעניין ועל כל אחת משאלותיה ענה לה האדמו"ר: "אדרבה". "במילה אחת הוא בעצם אמר הכול", היא מציינת בהתרגשות.

האדמו"ר מבעלז וחסידיו (צילום: שוקי לרר) 

מרילין מאמינה שנשות המגזר החרדי זקוקות לדרמה כמו אוויר לנשימה. גיל תלמידותיה נע בין גיל 18 ועד 60, כאשר חלק מהתלמידות תוהות: "בשביל מה בכלל צריך את זה?", אבל לרוב התגובות נלהבות. "נשים באות אלי כל הזמן ומספרות לי כמה לימוד הדרמה נותן להן, שהן אוהבות את זה וכמה שזה משחרר אותן", מעידה מרילין.

לדבריה, "הקולנוע והתיאטרון הם כלי ביטוי ליכולות המופלאות הטמונות בכל אישה ואישה. סוף-סוף יש לה משהו שהיא יכולה להתבטא באמצעותו". היא אינה עוצמת עיניה לנגד בעיות אשר עלולות להיווצר כתוצאה מהעצמתה של האישה אל מול חברה שמרנית ובעיקר, פטריאכלית מאוד. "תחום הדרמה דורש היחשפות. לתת משהו אמיתי מתוכך. ויש נשים שזה קשה להן. הן נתקלות בהתנגדות. היו מקרים של בעיות עם הבעל, שזה מאוד הפריע לו, או שהחברות מעקמות את האף או שהמשפחה מתנגדת. נשים מתמודדות כל הזמן עם הקושי, עם זה שזה דבר חדש. כל דבר חדש נתקל בהתנגדות וזה דורש התמקחות, ויש נשים שמתמודדות ומוכנות לשלם את המחיר. להוכיח שזה חשוב להן", מספרת מרילין על סמך שיחות שניהלה עם חלק מתלמידותיה.

מרילין מעודדת אותן להמשיך כי לדעתה הדרמה רק יכולה לתרום לבית. "הדרמה יכולה לבנות את הבית היהודי. פתאום הבית רוקד בשמחה. הדרמה מעניקה אדרנלין ואוירה מחשמלת שנותנת לאישה כוח והמשפחה רק יוצאת נשכרת. היו לי תלמידות שהעזו ללמוד ולהתמקצע. בתחום הזה אתה לא יכול בלי להעז". גם אם בהתחלה קשה, מרילין מאמינה שמעז ייצא מתוק וכי "רק המעז מנצח".

פמיניזם חרדי - יש חיה כזו?

למשמע דבריה ניתן יהיה אולי לחשוב כי מדובר בהתפתחות פמיניזם חרדי, אבל מרילין דוחה את התיאוריה הזו על הסף. "פמיניזם?", היא מסתייגת, "לא מסתכלים על זה ככה. אין כאן ניסיון להוכיח כוחניות או להשיג טריטוריה שבה אנחנו נלחמות עליה מול הגברים. הרבה יותר חשוב לי שבעלי ילמד תורה מאשר שיסתכל על איזה סרט, אבל חשוב לי שלתלמידות שלי ולנשים בכלל תהיה במה ליצירה אמיתית שלא מנסה לחקות ז'אנרים אחרים".

עניין האותנטיות והמקוריות ביצירה חשוב מאוד למרילין. דווקא חוסר ההיכרות עם עולם הדימויים של הקולנוע והיעדר הטלוויזיה בבתים, תורם לדעתה להתפתחותו של ז'אנר הדרמה החרדי. "השפה היא שפה חדשה שלא מעתיקה משום דבר אחר", היא מציינת בגאווה. לדבריה, לאדם זר מבחוץ יהיה קשה לפעמים להבין את השפה והניואנסים המיוחדים למגזר, אך היא גם אינה שואפת לכיוון זה. מעצבן אותה שמציגים את החרדי בצורה שאינה מכבדת את הציבור, לדעתה. סרטים כמו "הסודות" של אבי נשר היא דוחה בשאט נפש. בעיניה מדובר ב"פורונוגרפיה חרדית".

"ניואנסים ייחודיים למגזר" (צילום: ישראל ברדוגו)

הנושאים והתכנים המופיעים ביצירותיהן של הנשים החרדיות, נוגעים לרוב בתחומי החיים האישיים והמוכרים להן מבית. באחת ההצגות שצפתה הציגו הבנות סיטואציה אשר במהלכה הושמעה צפירת השבת והכול קפא. תלמידה אחרת שלה הציגה בכיתה התלבטות של נערה אם להחזיק בפלאפון או לא. מרכיב חשוב נוסף הוא מוסר ההשכל המובא בסוף היצירה אשר מעניק את הצידוק המוסרי והחינוכי. ללא אותו מוסר השכל חינוכי וחיובי - לא תתאפשר היצירה כלל. מרילין מוסיפה שלעיתים, מגמה זו דווקא פוגמת באיכות היצירה. "יש הרבה יצירות שזה נראה שמאכילים את הצופה בכפית", היא מודה, אך לדבריה מדובר בתחילתו של תהליך. "חלק מהסרטים וההצגות ברמה מאוד גבוהה אבל יש עדיין על מה לעבוד. לאט- לאט זה נבנה ולומדים להעביר את המסר בצורה יותר מתוחכמת. אני מלמדת את התלמידות שלי להיות צופות מושכלות".

מתיכון האומנויות - לקהילת בעלז

מהמקום ממנו מגיעה מרילין לא היה גבול לאפשרויות הביטוי. העיסוק בדרמה ממלא את חייה החל מגיל 10. לאורך שנות לימודיה בתיכון האומנויות "הניסויי" בירושלים היא התנסתה באין-ספור הופעות בטלוויזיה, כתיבה לעיתוני נוער ובימוי מחזות. כשהופיעה בתוכנית "פינג פונג" בהנחיית חני נחמיאס כיכבה לצידה גם כתבת ערוץ 2, תמר איש-שלום. עם אשת הטלוויזיה, סיוון רהב-מאיר היא כתבה עבור שבועון הילדים "כולנו" ואחר-כך שירתה בעיתון "במחנה". כיום, כאשר היא מסתכלת עליהן, היא אינה חשה תחושות קנאה או החמצה. "אני מבטאת את עצמי מהמקום בו אני נמצאת", היא אומרת.

כיום, מרילין, בעלה וחמשת ילדיהם הם חלק בלתי נפרד מקהילת בעלז בירושלים, אבל התשוקה לביטוי ודרמה עדיין נותרה מפעמת בה והיא פועלת לשלבה במסגרת חייה הנוכחיים. אמנם בעניין הלבוש היא התמתנה מאוד ולראיון היא מופיעה בלבוש צנוע ומוקפד, בבדים רכים של סגול ושחור, אבל על הבמה היא מנסה לאזן בין אהבתה לאוונגרד והרצון להעז ולפרוץ את גבולות המחשבה, ובין הצורך להתאים את התכנים לאוכלוסיה החרדית. לסיפור "חוות החיות" של הסופר הבריטי ג'ורג' אורוול למשל, עשתה מרילין עיבוד חדשני, "יותר מותאם לרוח היהדות. שמרתי על הסגנון הפוסט מודרני שאני כל כך אוהבת, ניסיתי לעדן אותו כדי שלא ירמו עליי גבה", היא מקווה, והוא יועלה בבימויה על ידי תלמידות שנה ג' במכללת אמונה אותן היא חונכת.

בעבור רבות מתלמידותיה, מדובר בחשיפה ראשונה לעולם התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה. ההסתייגות של הציבור החרדי מתחומים אלו, מקורה בנסיבות היסטוריות-סוציולוגיות. בעבודת המאסטר שהיא כותבת במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, מנסה מרילין להוכיח שהתיאטרון תמיד היה נוכח בחיים היהודיים ונבע מתוך צורך קהילתי וחברתי.

עדויות לכך היא מוצאת בממצאים עוד מן המאה ה-16 המעידים על העלאת מחזות במסגרת "הפורים שפיל", בהשתתפות בובות עץ בדמותם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, והתגבשותם של אלו לכדי תיאטרון חי ומגובש יותר בהמשך. בשלבים מאחרים יותר, גוועה התופעה לגמרי, בעיקר לנוכח הדימוי המאיים שקיבל התיאטרון לנגד עיניים חרדיות. כשתיאטרון "הבימה" החל להעלות את הצגותיו בישראל בשנות ה-30, הביעו רבני היישוב הישן התנגדות נחרצת להשתתפות וצפייה במחזות. הרוחות המערביות והציוניות שנשבו מהמחזות, הרתיעו את הרבנים, כמו גם פריצת גדר הצניעות באמצעות העלאת הצגות בהשתתפות גברים ונשים יחד על הבמה ואל מול קהל מעורב. סיבה נוספת לרתיעה הוא הדימוי הגלותי והשלילי, לו זכה היהודי החרדי מעל בימת התיאטרון.

"החלוצים אימצו את התיאטרון אליהם שהפך לכלי נשק שיצא נגד היהדות החרדית ונגד כל מה שהגולה סימלה עבורם", פורטת מרילין את התזה שלה. "החרדים מוצגים בצורה סטריאוטיפית ושלילית והציבור גדל והתחנך לסלוד מהקולנוע והמדיום החזותי".

מרילין אינה רואה בטאבו שהיה קיים עד היום כגזירה משמיים. דווקא מעצם היותה חוזרת בתשובה היא שואבת כוח. "אני לא מתביישת במי שאני או מפחדת מהמקום שבאתי ממנו. בעלי הוא היום אברך מהחשובים ב'כולל' של בעלז", היא אומרת ואפילו מוכנה לקחת על זה אחריות.

"דווקא לי", היא מסבירה, "שאני לא אישה חרדית מבית, הרבה יותר קל לי לבוא ולהציג את עצמי כמסננת. להגיד לרבנים שאני באה איתם בדיונים בנושא כיצד יש לנפות הדברים ולקחת את מה שמתאים לנו". מרילין ניחנה במידה לא מבוטלת של כוח רצון, מה שמביא אותה להכריז באמונה שלמה: "אני לא אוותר עד שתחום התיאטרון לא ייכנס וילמדו אותו בכל המוסדות שלנו. ימים יגידו שצדקתי. אני מתפלאת איך זה לא נכנס עד עכשיו".