המשורר של הנס

ואת העובדה שזה היה צריך להיות אחרת. הפוך בתכלית.

הכל נגמר. נשכח ועובר. חוץ מהרגעים שבהם חשבנו שנחיה לנצח. שזה היה כל כך יפה. שראינו את אותו הדבר ביחד. שידענו, באופן העמוק ביותר, שזה לא אמור להיגמר. וזה לא שסירבנו להתבלבל עם העובדות, אלא דחינו אותן בשתי ידיים.

אחר כך הגיעה האכזבה. היא חייבת להגיע. היא בילט אין. (והגיע כבר הזמן לדעת את זה). הפנים היפות קמלו. השיר כבר לא משהו. ראינו את אותו הדבר ביחד אבל אולי... לא בדיוק אותו דבר...

היה נס אבל עכשיו הוא מת. הלך. והשאיר אחריו אינפורמציה של התפעמות ואינפורמציה של תבוסה. ואת שתיהן מעבירים לדור הבא. ומהן נכתבים שירים.

2. לכאורה בני האדם נחלקים, סימטרית, למשוררים של הנס ולמשוררים של האכזבה. אבל למעשה, כל המשוררים כמעט וכל האנשים כמעט, שרים גם את זה וגם את זה.

הם מובדלים רק בביוגרפיה של השיר. יש שפותחים בבלוז ומסיימים בגוספל ("היתה גזרה איומה של הצאר, אבל צמנו וזעקנו ונתבטלה הגזרה"). ויש שמתחילים בגוספל ומסיימים בבלוז ("היה לנו כל כך טוב ביחד, מותק, לפני שעזבת").

הבדל סמנטי לגמרי אם חושבים על זה. מאטריקס פשוט. חיים-מוות-חיים-מוות-חיים-מוות-חיים. כל שנותר לך כמשורר (או, לפעמים, כאדם) הוא לבחור איפה, על הקו האינסופי, הדרמה שלך "נפתחת" והיכן היא "מסתיימת".

3. וזה המאטריקס שפנחס שדה, זכרו לברכה, כל כך תיעב ודחה בחייו ובסיפוריו ובשיריו. מבחינת שדה – להינצל מגזרת הצאר או להינטש על ידי האהובה, או לשמוע ברדיו של השכנים על הכרזת המדינה, או לקרוא ספר על הגב בספה, או לנסוע ללונדון או לחטט באף – כל הטריוויות והגלגולים והמקרים שתעלו על דעתכם – נשפטים בסרגל אחד – האם יש כאן חיים? האם הנס מתגלה? האם אני חי?

פנחס שדה. האם אני חי? (צילום: שלום בר טל)

לכן, על כל המגרעות, השטויות והבלבולים המאוד מאוד אנושיים, שהוא פרש בכתביו בכנות המושכת את הלב, לפנחס שדה היה הידע של הנביאים ויותר חשוב מזה, האמביציה של הנביאים, לתבוע גאולה מוחלטת לעצמו. פס לתמיד מהמאטריקס של נס ואכזבה, חיים ומוות. שדה תבע חיים.

הוא תיעב את המוות הגשמי. תיעוב של האנשים הפשוטים. בשנותיו האחרונות, כשהיה חולה מאוד, היה קורא בכל יום פרק תהילים, מאתגר את הנס. נלחם כמו הפשוטים. כמוך וכמוני.

4. הוא היה המורה הגדול של שנות העשרים שלי. יחד עם יורם קניוק. מהם למדתי שמה שאני רואה – אני באמת רואה. ושמה שאני רוצה - אני רואה.

שניהם, אז, סופרים ישראלים דחויים. קניוק חלם על השקיעות הארוכות של גרמניה. שדה מצא בלונדון את תל אביב החדשה. באופן מוזר, דווקא שניהם, וכמעט רק שניהם, הריחו את הצופן העתיק שאדמת ארץ ישראל ומדרכת ארץ ישראל ושרותי התחנה המרכזית של ארץ ישראל משדרים 24 שעות ביממה לקהל חרש.

אבל הזמן תמיד עושה את שלו. קניוק לא ידע שהוא כותב את העברית של מדינת יהודה. פנחס שדה ידע שהוא משורר את היצרים והתשוקות שלה.

5. ועכשיו אני יושב על המרפסת בתל אביב הכבושה, ויש לי לילה וערק וסיגריות ואת ספר השירה שאני הכי אוהב של פנחס שדה על שולחן הכתר פלסטיק לידי. הוא נקרא – "אל שתי נערות נכבדות". ואני עובר על השירים שיילדו אותי מחדש לפני כך וכך 15 או יותר שנים. הכל מת. חוץ מהרגעים שבהם חשבנו שנחיה לנצח. ומאלה שבהם תבענו את עלבוננו כשקרה משהו אחר. לא לוותר.

• יוסי בבליקי הוא יוצר ומוזיקאי, זמר להקת "פונץ'".