קלאב מד
מה הסוד של להקת רוק אמריקנית שכובשת קהל באירופה ומככבת בפסקולים של סדרות טלוויזיה? רגע לפני שהיא נוחתת בישראל, תפסנו את זמר וגיטריסט "בלאק רבל מוטורסייקל קלאב" לשיחה על חרטות, חובות ופחדים
BRMC. עבדו קשה על הקהל שלהם
"קשה לתאר את זה במילים", אומר הזמר והגיטריסט פיטר הייס בראיון ל-ynet ומסביר את התופעה. "באמריקה יש אולי שלושה או ארבעה מקומות שהם באותו הגודל של אולמות שאנחנו ממלאים באנגליה. הם קיימים בלוס אנג'לס, ניו-יורק ואולי במיניאפוליס ושיקגו. במהלך השנים זה הפך די שווה מבחינת כמויות הקהל שמגיעות להופעות שלנו, אבל פשוט באמריקה עבדנו הרבה יותר קשה בשביל זה. גם באירופה עבדנו קשה להוכיח שאנחנו לא להקה אמריקנית שחולפת, לא להקה של רגע אחד".
אז ללהקה כמו שלכם קל יותר באירופה.
"קצת כן. יש יותר מקום ברדיו, יותר אופציות לסגנונות שונים של מוזיקה, זה מוטבע שם בתוך התרבות. באמריקה אין כל כך הרבה מקום למה שכביכול קוראים 'אינדי'. הם לא מתעקשים על המוזיקה הזו, הם לרוב מתעניינים במצעדים הגדולים".
"באמריקה מתעניינים במצעדים הגדולים"
אירופה או ארצות-הברית, הלהקה המוצלחת מגיעה עכשיו לישראל, ובמוצ"ש הבאה (15.2) תנחת במועדון הבארבי בתל-אביב, עם 40 ארגזים כבדים של ציוד. "אני שמח לבוא, זה נהדר", אומר הייס, "מאז שהקמנו את הלהקה רצינו להגיע לכל מקום וזו הזדמנות לבקר במקום שאף פעם לא היינו בו.
"אף פעם לא חשבנו שמדינה כמו ישראל היא סיכון, למרות שדיברו איתנו על זה. אבל אני לא חושב על זה, יכול להיות בגלל שאנחנו אמריקנים אז אנחנו נחשבים בעיני אנשים מסוימים כמטרה. אתה יודע מה, אולי כדי להוכיח נקודה אנחנו צריכים להפוך למטרה", הוא צוחק, "אני בטוח שהממשלה שלנו לא תרגיש בחיסרון. אנחנו לא תמכנו בה, אז היא בטח לא תתמוך בנו".
לא מתחרט על כלום. כמעט
מלבד הייס, בלהקה חברים גם רוברט לבון-בין (בס, שירה) וניק ג'אגו (תופים). שלושת החברים מסן-פרנסיסקו החלו את דרכם לפני כעשר שנים וב-2001 הוציאו את אלבום הבכורה שלהם הנושא את שם הלהקה. עם הוצאת האלבום, הפכו לאחת הלהקות הפופולריות ביותר בסצנה האלטרנטיבית שהתפתחה עם סיומן של שנות התשעים (נואל גלגר מ"אואזיס" דאג לעדכן שמדובר בלהקה האהובה עליו ביותר). קליפים שלהם שודרו ברצף בערוצים כמו MTV2, והאלבום עצמו דורג במקום 25 בבריטניה. לפני כשבעה חודשים הוציאה הלהקה את אלבומה "Baby 81".
בסוף תמיד גומרים עם חובות
במהלך השנים החליטו יוצרי סדרות ובמאים רבים לשלב את השירים של בלק רבל בסדרות פופולריות שונות, כמו "עמוק באדמה", "קוראים לי ארל", "24" ו"הפמלייה". כנראה שמשהו בצלילי הגראג', האינדי, הפולק ובגדול - הרוקנ'רול של הלהקה, מצליח להעביר בצורה ישירה מצבים מיוחדים בחיים.
"אני מקווה שאנחנו מצליחים", אומר הייס על הנושא, "תמיד חשבנו אולי ליצור פסקול שלם לסרט או לתוכנית טלוויזיה. זה תמיד היה בראש שלנו. למוזיקה שלנו יש את האלמנט הפסקולי הזה וכנראה בגלל זה משתמשים בה. זה דבר טוב".
אבל לא תמיד השמיים היו כחולים עבורם. לפני כשנתיים, בעקבות בעיות סמים וכניסה למכון גמילה, ג'אגו עזב את הלהקה ונעדר ממנה לחצי שנה. העבודה על החומרים החדשים נעשתה בלעדיו. "כל העניין הזה היה קצת לא בפרופורציות", מסביר הייס, "האמת היא שגם עזבתי את הלהקה, אפילו לאותה תקופת זמן. אני עזבתי לארבעה חודשים והוא לחמישה. לא רציתי לנגן, לא התחשק לי. העסקים נכנסו יותר מדי לכיף ולעשייה, ועוד כמה דברים הפריעו לי ליהנות מהמוזיקה. אז אתה צריך לקחת רגע כדי למצוא את עצמך. ובאותו הרגע לא היה אכפת לי מהמוזיקה, רציתי רק להיות שמח. כנראה שהתמזל מזלי וחזרתי ללהקה מאושר".
"הייתי צריך רגע לעצמי". הייס באמצע
היית רוצה להחזיר את הגלגל אחורה ולעשות דברים אחרת?
"היום אני לא מתחרט על כלום. אבל תוכל לתפוס אותי ביום רע שאגיד לך שכן, כמו למשל על כך שחתמנו עם חברת תקליטים, או יותר נכון, עם חברת הוצאה לאור. זה נכון שחברות גדולות אולי מעמידות אותך במקום טוב כשאתה בתחילת הדרך, אבל מבחינת חתימה על חוזים, הייתי צריך לחמוק מכל העסקה הזו.
"אני חושב שהן פשוט אבודות ולא יודעות מה לעשות. אני לא מבין איך הן
עובדות, זה תמיד עניין אותי לאן כל הכסף הולך. אתה מוציא אלבום, מנסה לעשות הכל כדי שהוא יעבוד, יוצא לסיבוב הופעות במשך שנה וחצי ובסוף יש לך חובות של מאות אלפי דולרים. חברות תקליטים טובות בזה, הן נותנות לך להרגיש כאילו אתה בחוב ובסך הכל, כל מה שאתה עושה, זה מוזיקה".
איפה אתה רואה את עצמך ואת הלהקה עוד 10 שנים?
"הייתי רוצה לנגן מוזיקה, זה יהיה נהדר. בסופו של דבר, זו הרגשה טובה כשיש הרבה אנשים שרוצים לשמוע את המוזיקה שלך. מתאהבים בזה".
