האם היא עדיין זקוקה לשריון הזה?
באגדות הבחור הוא בעל השריון, הוא אמור לשאת בנטל הפיזי של נשיאת השריון ובאחריות - הצלת עלמת החן מהדרקון, או מבחור שמתחזה לנסיך. אבל היא חיה בתקופה בה נסיכים אינם מצילים עלמות חן. הן אחראיות על גורלן שלהן
פתאום היא הרגישה כמו במדור התשבצים של מוסף סוף השבוע, זה שיש בו את הציור השבועי לילד, ומתחת הטקסט "מי יעזור לדנה למצוא את הכלב שלה?". היא היתה יכולה להיות נושא הציור השבועי של ג'קי, והטקסט יהיה: "מי יעזור לה למצוא את השריון שאיבדה?"
האמת, השריון לא אבד מעצמו. היא זו שעזרה לו ללכת לאיבוד. אבל בזמן האחרון היא שוקלת לחזור ולעטות אותו. יש בזה יתרונות רבים: הוא עוזר לה שלא יפגע בה אף אחד, הוא שומר עליה מפני זרים, הוא משאיר אותה מכונסת, לא מתפזרת. כשהיה לה שריון, היא ידעה שהיא בשליטה תמידית לגבי מי שנוגע לה בגוף, ויותר חשוב - בנשמה.
אבל, יש עם זה בעיה, שריון הוא דבר כבד, ולמה לעזאזל לסחוב אותו?
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. לפי כל האגדות, הבחור הוא בעל השריון. הוא אמור לשאת הן בנטל הפיזי של נשיאת השריון, והן בנטל האחריות שכרוך בו, כלומר, הצלת עלמת החן מהדרקון או מפני בחור שמתחזה לנסיך.
אבל רצה הגורל, והיא חיה בתקופה בה לא נסיכים מצילים עלמות חן מדרקונים, אלא עלמות החן אחראיות על גורלן שלהן. לכן, מכורח המציאות, היא דאגה לעטות על עצמה שריון. על כל צרה שלא תבוא, שלא לומר על כל בחור שלא יבוא.
זה יכול היה להיות בחור שרק דיבר ולא עשה, בחור שעשה יותר מדי, בחור שדיבר עם אחת ועשה עם אחרת, בחור שחשב שידע לדבר אבל אמר את המילים הלא נכונות, ולעיתים זה אפילו היה בחור מושלם שנשאר ברמת הווירטואליות והביא אותה להתייאש מלמצוא כאלה במציאות.
וכך, היא התנהלה לה עם השריון. באשר הלכה, הלך גם הוא. לעיתים היה מפנה קצת מקום למישהו אחר, וכשזה יצא מהתמונה, מיד תפס את מקומו השריון, דואג לחמם את עלמת החן ואת לילותיה הקרים.
לפני זמן מה החליטה שהיא מסירה את השריון. כיאה לבחורה רציונאלית, זה לא היה מעשה שנעשה בלהט הרגע. קדמו לו מילוי טבלה של בעד ונגד, שיחות עם חברים קרובים, התייעצויות עם מורים ואנשי רוח ואף דיאלוגים עם חבריה חובבי הגברים, ששמחו לשמש חפרפרות ולספק מידע פנימי על בני מינם. לבסוף לקחה את כל הנתונים והחליטה לעבד אותם לידי החלטה. אבל אז קרה מה שלא ציפתה לו: היא פשוט החליטה, עוד לפני עיבוד כל הנתונים, להסיר את השריון בבת אחת. לא, זה לא היה יום חם מדי, והיא אפילו לא עשתה שעווה כדי להשוויץ ברגליה החלקות. אבל פגישה עם בחור שעשה לה עירבולים בבטן ובשאר חלקי גוף גרמה למשהו מתוכה להודיע לה: "זהו! ננסה ללכת בלי ולהרגיש בלי".
חשופה לביקורת, הערות, הטפות או הצעות ייעול
טוקבק כדורבנות:
הסרתי את השריון
ביום שהסרתי את השריון הייתי אכולת ספקות אבל ידעתי, בבטחון מלא, שהשריון שלי כל כך חזק ומוצלח, כך שאם לא אעשה זאת במהרה, יכול מאוד להיות שאאטום את עצמי בצורה כזאת שאף אחד לא יצליח להסיר ממני את השריון הזה, והוא ישאר חלק ממני לעולמי עולמים. כמובן שנפגעתי. שבוע אחרי הסרת השריון, כשכבר הרגשתי בסדר עם ההחלטה, והרשתי לעצמי לנשום אויר מבלי לפחד ממשא השריון על גבי. אבל השריון כבר היה בפח, ומשאית הזבל אספה אותו וזרקה אותו במזבלה כל כך רחוקה שכבר לא יכולתי להגיע אליו. ואז הבנתי, שזהו, אין ברירה, אני בלי שריון. נפגעתי שוב. ושוב. אבל פתאום, חצי שנה אחרי, קופידון פגע בי. ופתאום כל הריקנות מבפנים התחילה להתמלא, חללים מצאו משמעות, פתאום התחלתי להנות - יש! אני בלי שריון! איזה כיף!!! זה שלי!!! שנה אחרי, אני עדיין איתו. עם הבחור שנוגע בי כל יום מחדש. בגופי, בדמי, בנשמתי. ובלי שריון, אני יכולה להרגיש אותו.
בהתחלה זה הרגיש מוזר. ההרגשה שלאן שלא תלך ומה שלא תעשה, היא חשופה לפגיעות כאלה ואחרות מבחורים שיגידו כך ויתכוונו לאחרת. חשופה לביקורת, הערות, הטפות או הצעות ייעול. אבל כיוון שהיא בחורה חכמה, ויודעת שדברים לוקחים זמן, החליטה לא להתייאש כבר בהתחלה. שהרי הבינה עם השנים שיש כמה בעיות עם שריון, והאידיליה אינה תמיד מושלמת.
הבעיה העיקרית עם השריון היא היא העובדה שצריך כל הזמן לקחת אותו בחשבון. אם לרגע היתה בסיטואציה בה ניתן היה להתקדם למקום טוב יותר (או כמו שקוראים לזה במחוזותיה "לזרום"), מיד היתה קופצת מחשבה לראשה שאין להזניח את השריון.
בעיה נוספת קשורה לסלקטיביות של השריון: הוא לא עוצר רק חצים רעילים, אלא גם את חציו של קופידון. בחורים רבים, שרואים בחורה עם שריון, חושבים שזה לא שווה את המאמץ. נכון, תמיד יהיו כמה בודדים שיחשבו ששווה להשקיע זמן ומאמץ, שישקיעו ויילכו לחנות כלי עבודה וידרשו לקנות מסור איכותי שמנסר גם את הפלדה החזקה ביותר. אבל כאלה קשה למצוא. היא גם ידעה, שאפילו אם יגיע מישהו כזה, היא תצטרך לפחות להתקרב אליו, עד שיגיע לשריון על מנת לנסרו ולהסירו אט אט.
מידי פעם היו מתגלים בקיעים בשריון. או שהיה מתחיל להעלות חלודה בכמה מקומות. אז היו לה שתי אופציות: להניח אותו ליד הפח כדי שמשאית הזבל תאסוף אותו, או לתקנו ולקוות שיהפוך לפריט אופנתי. היא בדרך כלל בחרה באופציה השניה. זו השגרה שהכירה, ואפשר להמשיך לחיות בה, ולשלם את המחיר.
מהצד אפשר היה לבקר אותה על שבחרה בתקופות מסוימות לנהל "זוגיות" עם השריון במקום עם מישהו שהיה מספק לה מגע אנושי. על שלא ניצלה אופציות שהיו, ואולי לא יחזרו עוד. על שהרגילה עצמה לסוג מחשבה שקיומו של שריון הוא כורח המציאות, אמצעי השרדות.
אבל מה הטעם בביקורת? אולי בכלל יש בחורות ששריון הופך את חייהן לקלים יותר. אולי בתקופות מסויימות יש לשריון יתרון. היתרון הבולט שלו הוא לספק סוג של הגנה פסיכולוגית, אשליה שטמונה במחשבה של "לשמור על האופציות פתוחות". כלומר, אם שום בחור לא נוכח בחייה, הרי זה בשליטתה, וברגע שתחליט להוריד השריון - הכל יסתדר.
והנה, היא חוזרת לככב בציור השבועי לילד: מי יעזור לה למצוא למצוא את השריון? ואולי דווקא להפך - מי יעזור לה דווקא לאבד אותו לעד?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
