כשהגעתי לעבוד איתו שכם-אל-שכם שמעתי רינונים על יחסים הדוקים שהיו לו עם האוצרת של הגלריה האוניברסיטאית. היא בעצמה תפסה אותי פעם במנזה לשיחה ארוכה בה התוודתה על אהבה יוקדת ושורטת, מעטרת את סיפורה בתיאורים פלסטיים על עבודת שפתיים ולשון. ביקשה שלא אומר מילה"
"תודה שלקחת אותי", שלחתי הודעת טקסט לאבא של שחר, שהשכים להקפיץ אותי לפני העבודה.
כיוון שהרכבת הגיעה באיחור לתחנה וגם יצאה באיחור עוד יותר גדול, ניסיתי כל הדרך לנחם את עצמי בכך שלפחות לא נתקעתי בפקקים לא צפויים, והכי חשוב – שאגיע להרצאה ערנית אחרי מנוחה מסוימת של בהייה בנוף, ולא בתום נהיגה מאומצת בדרכים לא מוכרות. עכשיו, כשהתקרבנו לתחנה הנכונה, קמתי עם התיק שלי וניגשתי לדלת, במטרה לצאת ראשונה ולרוץ לתפוס מונית לאוניברסיטה.
מסתבר שכולם חשבו כמוני, בגלל האיחור, ככל הנראה, וכך היה אזור הדלתות עמוס באנשים ממהרי-סבר. יכולתי כבר להישאר לשבת במקום שלי עד שהרכבת תעצור, לפחות שם היה חלון פנוי להסתכל בו. אבל כבר לא היה לאן לחזור, ונשארתי לעמוד שם, בוחנת בזמני הפנוי את הגב של האנשים.
דווקא כשהתקרבה למחוז חפצי, כאילו בכוונה האטה הרכבת את שקשוק גלגליה. לא רק אני חשתי בכך, גם גוש האנשים, שמידי פעם פיכה בו גל של תנועה לכיוון הדלתות, עד שהבין שזו רק מגמת האטה, לא עצירה מלאה. כשנמאס לי לנעוץ את עיניי בעורף המנומש של האשה לפניי ולנסות לנחש מה גילה ולאן היא נוסעת, הסתובבתי והבטתי באנשים שבהו עד אותו רגע בעורף שלי עצמי.
בתוך הצפיפות זיהיתי מיד את הגו הזקוף והדק והלחיים השקועות של יואב. שנים לא ראיתי אותו, עוד מהימים הרחוקים ששנינו עבדנו בשכר רעב כמתרגלים. הוא נחשב שם עילוי, אני הייתי השקדנית. לא פעם הוא הסתבך עם המרצים הוותיקים, כיוון שהעביר ביקורת עניינית על מחקריהם, ולעתים אף פרסם זאת בכתב. אני, לעומתו, תמיד העדפתי לנשוך את הלשון במקום לומר משהו שירגיז את "הדינוזאורים", כלשונו. הייתי נשואה טרייה, הוא כבר היה אבא לשתי בנות זהובות תלתלים, היתה לו תמונה שלהן במסגרת, על השולחן שחלקנו עם עוד שני מתרגלים.
"יואב?" פניתי אליו. עברו הרבה שנים, חששתי שאולי הוא לא יכיר אותי, ולכן גם הזכרתי את שמי.
הוא ענה לי בניע ראש קל של זיהוי. עוד לפני שהריתי את שחר הוא עזב את האקדמיה, יצא לנסות את מזלו בעולם הסטארט-אפים, ומאז לא ראיתי אותו. רק שמועות רחוקות פעם בשנה או יותר ממכר שפגש אותו – שהוא עושה חיל וכסף גדול, שחזר לאקדמיה, שעזב את הבית.
"מה שלומך, יואב?" שאלתי אותו בנימוס, כי לא יכולתי להפנות לו את גבי ולצאת, הרכבת עדיין לא עצרה.
משהו היה כבוי במבטו
סיפור טיפול:
משבר גירושים - גבר הולך לאיבוד / גלית לזר
הוא נראה עייף מאוד, מוטרד, לא ממוקד, סיפר שהוא מתקשה להירדם, מתעורר מספר פעמים במהלך הלילה ולא מצליח לשוב לישון, ירד ארבעה ק"ג במשקל. גל צונמי שטף את כל מה שהכיר וחשב על עצמו ועל עולמו.
"בסדר גמור, מצוין", הוא חייך חיוך קפוא, חושף לרגע את שיניו. לא שאל לשלומי בחזרה, ואני בחנתי את פניו הארוכים. הם ממש לא נראו כמו פנים של אדם ששלומו מצוין. לא חל בהם שינוי ניכר במשך השנים, וזה לטובתו - הוא נשאר נאה כשהיה, אבל משהו היה כבוי במבטו. אולי הוא סתם לא שמח לפגוש אותי. לא ברור לי מדוע, הרי היינו די מקורבים מבחינה מקצועית.
כשהגעתי לעבוד איתו שכם-אל-שכם שמעתי רינונים על יחסים הדוקים שהיו לו עם האוצרת של הגלריה האוניברסיטאית. היא בעצמה תפסה אותי פעם במנזה לשיחה ארוכה בה התוודתה על אהבה יוקדת ושורטת, מעטרת את סיפורה בתיאורים פלסטיים על עבודת שפתיים ולשון. ביקשה שלא אומר מילה, ואני בצייתנות שמרתי את הפה סגור גם אחרי שהתברר לי שלפחות מחצית הדוקטורנטים במחלקה שלנו נחשפו אחד-אחד במנזה לאותו וידוי עצמו. ברגע השיא היא לקחה את בנה היחיד ועברה לגור בדירה שכורה. יואב, לעומת זאת, הביא עוד ילדה לעולם. יום אחר יום האוצרת איבדה עניין בעבודה, ולאחר חודשים אחרים פוטרה. יואב המשיך אצלנו עוד כחצי שנה, ואז קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, כך שמענו. הוא לא טרח להיפרד מאיתנו, שותפיו לשולחן. אפילו את התמונה המשפחתית שלו השאיר.
עכשיו אצטרך לחלוק מונית עם הפרצוף השותק הזה
"אתה נוסע לאוניברסיטה?" שאלתי כשהבחנתי בתיק מרצים מסמורטט מתחת לבית שחיו. שונה כל כך מתיק הגב שהיה סימן הזיהוי שלו בימים הרחוקים ההם. חבל שפניתי אליו, כעסתי על עצמי, עכשיו אצטרך לחלוק מונית עם הפרצוף השותק הזה. מצד שני, הרי לא יכולתי להתעלם. לא ייתכן שלא אזהה אותו, גם אחרי תקופה ארוכה.
"לא, אני מרצה במכללה", אמר, ונדמה שלשנינו רווח. אז זה מה שהוא עושה עכשיו? מרצה במכללה?
"מה שלום הבנות שלך?" שאלתי את הדבר האחרון שנותר לי לשאול אותו, מעל הראשים של האנשים שעמדו סביבנו וחיכו כמונו שהרכבת תיעצר.
"לא יודע", ענה, "שלושה חודשים לא ראיתי אותן".
עכשיו נותרו לי שתי אפשרויות: לסתום את הפה, להסתובב ולהתפלל שהרכבת תעצור כבר - או לשאול אותו לפשר דבריו. אבל זו לא נשמעה כמו תשובה של מי שלא רוצה שישאלו אותו, אחרת היה אומר ששלומן טוב ובכך מסיים את השיחה, הסברתי לעצמי, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לחטט עד כדי כך בחייו הפרטים ולשאול כיצד קורה שאבא לא פוגש את בנותיו הצעירות במשך שלושה חודשים. אולי הן נסעו לחו"ל, ניסיתי למצוא הסבר, ושאלתי אותו: "ובכל זאת, מה שלומן?"
"אני לא יודע", אמר יואב בלי לשנות את טון דיבורו, "התגרשתי אתמול", אמר. ואני הצטערתי שהבאתי אותו לדבר על נושא כאוב כל כך ברכבת צפופה, מול קהל גדול של בני אדם שאין להם שום דבר אחר לעשות מלבד להקשיב לסיפורו האומלל.
מה מצופה ממני להגיד אחרי דבר כזה? מה אומרים למי שמכריז כי התגרש אתמול? מזל טוב? משתתפת בצערך? האמת היא שחשבתי שהוא גרוש כבר שנים. למה נכנסתי לזה בכלל?
אצבע אלוהים מן השמיים ירדה ועצרה את הרכבת על המסילה בדיוק בזמן. הדלתות נפתחו, ואני מלמלתי ברכת פרידה נימוסית והתנצלות על חפזוני.
"איזה איש גועלי", שמעתי מאחוריי אשה שצעדה כמוני על הרציף.
