על גאווה ודעה קדומה
23 שנה אחרי שעלתה מאתיופיה, יצאה שלומית איילין-גורן למסע במחוזות ילדותה. היא שבה מלאת גאווה - על ההחלטות של הוריה, על דורות של יהודי אתיופיה ששמרו על המסורת ועל העובדה שהצליחו להגשים את החלום בישראל. ביקור מולדת
אבא שלי, עובד סוציאלי, בעל תואר אקדמי ואיש רב פעלים, אמר פעם "הרצליה המפותחת" במקום "הרצליה פיתוח". לאחים שלי לקח הרבה זמן לשכוח לו את זה. בעיניהם כל טעות קטנה בעברית הופכת אותך ל"עולה קשוח", וזה לא משנה כמה תארים יש לך.
"עולה קשוח" הוא הכינוי של הדור האתיופי הצעיר בישראל לאתיופים המתנהגים באופן שאינו ישראלי בעיניהם. העולים הקשוחים ביותר הם, למשל, חברים של הוריי, שכשהם באים לבקר בביתנו בפעם הראשונה - בניגוד לחברים ישראלים או לכלל האנשים הרגישים לסביבתם - הם ירגישו בנוח להיכנס לכל החדרים, לפתוח את הארונות, להציץ בשירותים ובמקלחת, לפתוח ברזים, ולקנח באיזה הערה על אופן סידור הבית. אלה הם העולים הקשוחים הקלאסיים.
לפני חודש טסנו אני ובעלי הטרי לפגוש את האתיופים הקשוחים באמת, באתיופיה. הייתה זו הפעם הראשונה שנסעתי לשם, אחרי 23 שנים, וכל מה שידעתי על אתיופיה הגיע מהסיפורים הלא ממש אובייקטיבים של בני משפחתי, שכולם, אגב עולים קשוחים וגאים.
המון זמן להתרשם מהנוף. אתיופיה (צילומים: שלומית איילין-גורן)
באתיופיה היה לי הרבה זמן להתרשם מהנוף ומהחיים הכפריים, ולחשוב על השורשים היהודיים והמשפחתיים שלי, שכן רוב הדרכים החשובות לא סלולות, הנסיעות ארכו שעות ארוכות ובשלב מסוים נמאס להקשיב לאותם השירים ב-mp3.
"איך גרים בכזה חור?"
בניגוד למה שאנשים רבים חושבים אתיופיה כלל אינה ארץ מדברית. אפילו אני, אתיופית גאה מלידה, הופתעתי מהכמות העצומה של המרחבים ירוקים שנראים כאילו הם נמשכים עד לאין סוף. על כרי הדשא הללו רועים עיזים, כבשים ובעלי חיים נוספים, ורועי הצאן שצריכים להשתלט עליהם הם בדרך כלל ילדים צעירים בסביבות גיל 8 או 9, שרצים אחריהם בזריזות כשהם יחפים ואוחזים במקל ארוך. בארץ הם בטח היו שוקלים 10 קילו יותר, מחזיקים סוג של חטיף ומשחקים במחשב.
בארץ הוא היה משחק במחשב. רועה קל-רגליים
הנוף בדרך כל הזמן משתנה, ואין בו רגע משעמם אחד. בשלב מסוים אנו מגיעים לרכס הרים גבוהים וירוקים לגמרי. האוטובוס מטפס על כביש צר ומעלה אבק מאחוריו, המכסה את כל אלו שעושים מסלול הדומה לשלנו, אבל ברגל.
כל כמה עשרות מטרים אפשר לראות כפר קטן. אחרי הפליאה הראשונית ("איך הם יכולים לגור בכזה חור?") - אני מבינה שיש להם הכל בחור הזה: אדמה טובה לעיבוד, בורות מים, נחלים, מעיינות, ולכולם יש רגליים בריאות שנושאות אותם לכל מקום שירצו.
קשה להסתיר את הדמעות
לאחר כמה ימי מסע, הגענו לגולת הכותרת של הטיול שלי - הכפר היהודי הנודע אמבובר. זהו הכפר שממנו הגיעו הוריי. כדי להגיע לשם נסענו מ-גונדר, העיר השנייה בגודלה באתיופיה, בערך 45 דקות עד לעיר טדה. מכיוון שרכב רגיל אינו מסוגל לצלוח את הדרך הקשה מטדה לאמבובר, ורכב שטח לא היה בהישג יד, שילמנו באמצעות המטבע המקומי לכלי הרכב הזמין והיעיל ביותר בכפרים - הסוס.
מורה הדרך שלנו, נער בן 17, הוביל אותנו במשך שעתיים בלי לעצור לרגע - ישר לבית הכנסת של אמבובר. היה לו ברור שאנחנו יהודים ושזה המקום שאנו מחפשים. הרי איזו סיבה נוספת יש לאנשים זרים להגיע לכפר הנידח הזה?
היהודים עזבו ל"ארץ שלהם". הכפר אמבובר
לבסוף הגענו אל מבנה האבן העגול שבו שוכן בית הכנסת, ואת פנינו קיבל שומר שדרש כסף בכניסה. הוא בוודאי קלט את ההתרגשות העצומה על פניי, ואת העובדה שבוודאי אהיה מוכנה לשלם כל מחיר על מנת להיכנס למקום. הוא מנסה לנצל את המצב, אך בעלי עמד על המקח ונכנסנו אל המקום.
קשה לתאר את התחושה בכניסה לבית הכנסת. לפני 24 שנים ההורים שלי עמדו בדיוק באותו מקום והתפללו בכל ליבם לעלות לציון, המקום שבשבילי הוא בית. על הקיר יש לוחית זיכרון לאלו שנספו בדרכם מאתיופיה לישראל. בצמוד לקיר ניצבים ארונות שבתוכם ספרי קודש, זה המקום הראשון באתיופיה שבו אני רואה עברית.
הגויים שלצידי, כפריים סקרנים, ידעו לספר לי על היהודים שעזבו "לארץ שלהם" לפני 20 שנים בערך. הם ידעו לספר שהם חיו חיים מוזרים, שלא היו מוכנים להתערבב עימם, שהיו אוכלים רק בבתים שלהם, ואף פעם לא בביתו של גוי, שהיו שומרים מכל משמר על הבנות שלהם, וסרבו להשיאם ללא יהודים החיים בקרבתם. הם סיפרו לי שהיהודים היו ידועים בחוכמתם, שהיו אנשים חרוצים, אנשי מקצוע.
עדות לקהילה היהודית. מגן דוד בכפר וולקה
בשלב הזה אני מתקשה להסתיר את הדמעות, בוודאי היו אלה הוריהם שפלשו לכפר כשהיהודים ברחו לסודן. הגויים מביטים בי ואינם מבינים את פשר הדמעות. הם אינם מבינים איך זה לחיות באתיופיה כיהודי-אתיופי, לשמור בסתר על היהדות ולהתגעגע הביתה, לאחים שלך למסורת שלך. הם לא יודעים איזה מחיר היו מוכנים האתיופים היהודים להקריב תמורת הבית, והם לעולם לא יבינו איזה גאווה אני מרגישה כשהגעתי מישראל, שהיהודים האתיופים הצליחו להגשים את החלום.
דור הגיבורים
שם באמבובר, באופן מפתיע, אני מתחילה להתוודע לצד אחר של העדה שבתוכה אני כל חיי. שם אני מבינה כמה הדור האתיופי המבוגר, כמו הדורות שלפניו, הוא למעשה דור של גיבורים. רק בזכות החוזק שלהם שמרנו על הייחוד שלנו, על היהדות שלנו, על המסורת שלנו, וזה למרות הכל. הם שרדו במציאות שאינני יודעת אם אני הייתי שורדת. עצוב לי שבארץ אף אחד לא יודע על גבורתם, בשביל הישראלים הוותיקים, ואפילו בעיני הדור האתיופי הראשון בארץ, הם רק עולים קשוחים.
קרוב מאוד לבית הכנסת עומד בית הספר. זהו שטח גדול למדי עם מבני אבן, ובו הכיתות מאובזרות רק בפריט הכרחי ביותר ללימוד - לוח. אין כסאות, הכיתה לא מקושטת. אני מניחה שהתלמידים יושבים על הרצפה, הם באמת לא באו בשביל החברה או הנוחות, הם באו ללמוד.
בביקורי ראיתי את כיתת החלומות, עשרות תלמידים, חמישים או אולי שישים במספר, יושבים על הרצפה בחצר. מולם עומד מורה ומדבר, וחוץ מקולו של המורה לא נשמע ציוץ. תלמיד שרוצה לשאול שאלה מדבר רק כאשר הוא מקבל רשות, וגם אז פונה אל המורה בשם כבוד, משפיל את עיניו ושואל את השאלה. ההשוואה לבתי הספר בארץ היא בלתי נמנעת, אך אמנע ממנה מפאת כבודם של חבריי התלמידים הישראלים, וכבודי שלי, חצופה ידועה שכמותי.
הפרזיטים של המשפחה? תלמידי בית הספר
היום, כמו פעם, רוב הילדים לא לומדים. ההורים מעדיפים את ילדיהם בבית, שם הם יכולים לעזור בפרנסת המשפחה - בנות במטבח עם אמא והבנים בחקלאות עם אבא. ילד שהולך ללמוד מבזבז את זמנו ואת המשאבים הדלים של משפחתו.
בתקופה של הוריי רק מעטים היו הילדים שבחרו ללמוד. אז זו באמת היתה צריכה להיות החלטה מגובשת של הילד, משום שילד שלא רצה באמת ללמוד לא היה שורד את תלאות הלימודים. המשמעות היתה לצעוד קילומטרים כל בוקר מהבית לבית הספר, שבדרך כלל היה ממוקם בעיירה הגדולה הקרובה, הסעות לא היו, ומדובר היה בכמה שעות הליכה לכל כיוון.
היה גם צורך להשקיע זמן בלימודים שהתקיימו באנגלית, ילד שלא עמד בקצב פשוט נשאר כיתה. וחשוב לא פחות, לגייס כסף יקר ששימש לרכישת מוצרי יסוד לטובת מחברות, וגם להספיק לבצע את כל המטלות היומיומיות שלך כבן בית, ולדעת שכל הזמן יתייחסו אליך כפרזיט של המשפחה. ההורים שלי שניהם, בכפרים שונים, עשו את אותה הבחירה. שניהם החליטו ללמוד, ועשו כל שביכולתם כדי להצליח.
אף אחד לא סיפר להם שהם סובלים
במרחבים הפתוחים של הכפר אמבובר, אני רואה המוני ילדים משתוללים יחפים ומאושרים בין בתי העץ, חלקם רועים את הצאן, חלקם סתם משחקים בבוץ. ילדות צעירות מאוד מגיעות לכפר כשהן נושאות על גבן ג'ריקנים עמוסי מים שהן מילאו במעיין הקרוב, ואת חברותיהן לצידן כשהן עורמות על גבן הדקיק כמות עצומה של עצים. לרגע נראה שהן עומדות לקרוס תחת העומס, אבל לא. הילדים באתיופיה עובדים קשה מאוד ולא מתלוננים, אף אחד לא סיפר להם שהם סובלים - זו המציאות היחידה שהם מכירים.
כשאני צופה במציאות חייהם של הכפריים, קשה לי עוד יותר להבין כיצד הצליחו הוריי לדעת שחייב להיות סגנון חיים יותר אטרקטיבי מזה. איך אבא הפך מילד יחף ורזה, עם כל הפוטנציאל להיות רועה צאן מעולה לתלמיד רציני, למורה מחונן ואז למנהל בית הספר באמבובר. ואיך אמא שינתה את יעודה מילדה שהיתה אמורה להתחתן בגיל 16 עם רועה צאן ממשפחה טובה ולהפוך לאם אתיופית מסורתית ל-8 ,הפכה לאישה עצמאית בשלה ומורה מצטיינת, גם בארץ.
מדהים שדווקא באמבובר, במרחק של אלפי קילומטרים מהארץ, אני לומדת להעריך מחדש את עצמי, את הוריי, את משפחתי, ואת העדה אליה אני משתייכת. נראה לי שהאחים שלי צריכים לבקר באתיופיה כדי להבין שאבא, אינו רק עולה קשוח אלא אדם בעל חזון, שגם הצליח להגשים אותו.
