"המטרה העיקרית אליה אני שואף היא לגרום לכם לראות”. במילים אלו סיכם ד.ו. גריפית בשנת 1913 את עיקר כוונותיו בקולנוע. המטרה העיקרית שאליה שואף תמיר שר
בצילומיו (נולד ב-1966, בקיבוץ כפר מסריק) היא לגרום לכם להאמין, לגרום לכם להתבונן בתמונה ולהבין שאין דבר קיים פרט למראה עינינו ופרט לכל מה שמראה עינינו מעורר בנו.
כאילו חלו במחלת ים כרונית, שיווי המשקל בעבודות של תמיר שר מעורער תדיר. הצילומים מתנדנדים כשיכורים לקראת הקצוות, לקראת איזה אופק, לכיוון משהו יותר גדול ורחב, אולי לקראת כלל החיים בפעולתם. כנראה שמכוחה של אינטואיציה, תמיר שר הולך לאיבוד במרחבים וחופים עלומים שעדיין לא סומנו כראוי במפות, ושנראים אולי כסותרים את הרוח המקומית. למרות שיד האמן אינה גלויה לעין, לכאורה נקבע המרחק המדויק בין מציאות לאמנות, בין הצילום לדמיון. אולי משום שהכנות וגילוי הלב חשובים יותר בעיני שר מטכניקה או תיאוריות או סתם תהילה גדולה. לרגל תערוכת היחיד הראשונה שלו בניו-יורק ישבנו לדבר.
למה צילום בעצם?
"האמת היא שאף פעם לא הרגשתי שליטה מלאה במדיום, אולי בגלל שבכל שנות קיומו הוא בהתפתחות מתמדת. אבל אני כל הזמן עושה, לא מפסיק לרגע. זה סוג של דחף שמחזיק אותי. היכולת להתבטא במדיום הזה, שאני מכיר אותו, הוא בעצם הפיגומים שלי. אני גם לא מכיר משהו אחר. אני לגמרי מרגיש שאני בתחילת החקירה של עצמי דרך הצילום ואת הצילום, חקירה של העולם כדבר מתחדש ומתרענן שמספק לי גירויים כל הזמן".
המדיום הוא הפיגומים שלי (צילום: תמיר שר)
איזה מין צלם אתה?
"אני בא מאהבה מאוד גדולה לצילום ובפירוש רואה את עצמי גם כאמן וגם כצלם. הצילומים שלי בדרך כלל לא מבוימים, אני מובל אליהם. אני עובד אינטואיטיבית לחלוטין, לא מתוכנן, ודברים צומחים מתוך העבודה, אבל בסופו של דבר תמיד מקבלים צורה והקשר. אם אני עולה על משהו בטעות אז אמשיך לחקור אותו ואבחן אותו עד הסוף. אני רואה קשר הדוק בין החיים לאמנות בעצם זה שאני מאמין שאדם צריך לצלם בסביבה הקרובה לו. אני לא מאמין בנסיעה לאיזשהו אתר או לשבט נידח, אני לא מאמין בהתרחשויות חיצוניות.
"אם נעמוד כל חיינו עם מצלמה מופנית לעבר השמים יש סיכוי קטן שנתפוס שני מטוסים מתנגשים, שנלכוד את הצילום האחד, הגדול. אבל אם נחפש בסביבה הקרובה אלינו, בחיים שלנו, זה בטוח יקרה. אני עובד עם החומרים שלי, אני מחפש את הסיטואציות היומיומיות והידועות, ומדובב אותן להגיד משהו חדש.
בא מאהבה מאוד גדולה (צילום: תמיר שר)
מהם החומרים שלך?
"אני עובד לרוחב, במקביל על כמה דברים, במשך המון שנים. כמו ערימת ספרים ליד המיטה, אני קורא אחד, נתקע, נוטש אותו ולוקח אחר. הם תמיד נוגעים בדברים הקלאסיים ביותר – פורטרטים, נוף ודומם. זה תמיד המוכר באמירה חדשה, בדרך אחרת. זה פרוזאי לחלוטין וזה אומר להתמיד ולעשות כל מה שאני יכול".
בסופו של דבר לצלם זה ללחוץ על הכפתור, משהו שרוב האנשים עושים.
נכון, אבל זה דורש השתכללות אינסופית. היכולת להגיד את מה שאתה רוצה זה בעצם לבטל את הפער, להעלים את המצלמה כמכשול וכמתווך. כן צריך לדעת, זו תורה שצריך ללמוד ואז להשתחרר ממנה. יש מלחמת דימויים בעולם ואנחנו מופצצים כל העת במידע ויזואלי. אז אתה מפציץ בחזרה ומחזיר לעולם בדימויים משלך. צילום טוב או עבודת אמנות טובה מפעילה אותי ונשמרת איתי, היא מפתיעה".
ומסך כל הפרטים והרצונות, הצילום אמור לייצר תחושה מטאפיזית, רוחנית, פוליטית?
"שיהפוך לדבר עם נוכחות, לאובייקט שיכול לייצר כושר הזדהות, עם יכולת הבשלה. יצירה טובה שעומדת בפני עצמה תייצג את התקופה שבה היא נעשתה, תרמוז על העבר ותדבר על העתיד".
נראה שאתה די אופטימי בניגוד לאיזה משב מלנכולי קליל שנושב בצילומים.
"אני סופר אופטימי כבן אדם, עד כדי טיפשות לפעמים. אני חושב שזה מה שמאפשר לי להיות יחסית קודר בעבודות. אי אפשר להתעלם מהאינסוף השחור שמופיע בעבודות שלי לאורך השנים, זה בטח מסמל משהו. האופטימיות בחיים היא גם עצם ההתמדה והרצף. כל כך הרבה פעמים הייתי יכול לזנוח את האמנות לטובת הפרנסה או עבודה מסודרת, אבל תמיד האמנתי שהאמנות היא כמו סוג הדם שנולדת איתו. אין לי את היכולת לבחור את סוג הדם שלי. הלכידה הזאת באלפית השנייה מתאימה לטמפרמנט שלי, אני לא בן אדם של הרגלים. אבל אני מאמין בעבודה קשה ועדיין מופתע מכמות הדימויים שאני מייצר, מהמשפחה שלי, ומזה שאני מצליח להתפרנס. אני המום מזה".
אופטימי עד כדי טיפשות לפעמים (צילום: תמיר שר)
הילדים שלך מופיעים בהרבה מהעבודות.
"כן, אבל העבודה שלי איתם היא לא תהליך של חיפוש אחר זמן איכות. כשאני מצלם אז אבא עובד. אני לא מצלם סנפ-שוטס בבית, זה בזיעה ולא בכיף. את הניתוק הזה בין הילדים ליצירה לקח לי זמן למצוא. הבנתי שכשאני עם הילדים אז אני איתם לגמרי, וכשאני עובד אז זה בלי הפרעות. אבל זה בהחלט מצטרף למיתולוגיה המשפחתית, זה חלק מהאלבום המשפחתי שלנו".
איפה הכי טוב לך בתהליך?
"להיות אחרי, בסוף. לראות את השקופית האחת מתוך העשרות, לחלץ אותה ולסמן וי. זו מין אובססיה שחייבת להיפתר. אני מסתובב המון ולפעמים נקלט לי איזה מראה, אני חוזר אליו שוב ושוב ומצלם, והסיפוק מגיע בעצם בהפטרות מזה. או לחילופין לצאת לרגע עם המצלמה ולגלות איזה פריים מדהים אחד, נקודת מבט אחת מדויקת מתוך אינסוף האפשרויות שעומדות בפני".
איך אתה מרגיש ביחס לתערוכה בניו יורק?
"אני מרגיש מוכן לזה, פתאום יש לי תחושה שאני יכול להתמודד עם זה. ואני אומר את זה מתוך עמדה של אמן שנמצא בחור בלב תל אביב. אני כמובן נורא שמח על זה ומרגיש את העוצמות של זה, כמו סערה שמתקרבת".
