פצוע האינתיפאדה הראשון: חזרתי למעגל החיים
20 שנה עברו מאז שנער השליך בקבוק תבערה על מכוניתו של דב קלמנוביץ', שנפצע באורח קשה. הוא עבר הליך שיקום ארוך וקשה, אך החליט "לא להתמסר לחיי אומללות אלא לחזור לחיים תקינים ונורמלים". היום הוא רוצה לומר לאותו נער: "רצית להרוג אותי, אבל הבאתי עוד ילדים לעולם"
בחודש הבא יחגוג דב קלמנוביץ', הפצוע הישראלי הראשון באינתיפאדה, "יום הולדת 20". בכל שנה מאז נפגע הוא אוסף סביבו את יקיריו וחוגג את הולדתו מחדש - היום בו ניצל ממוות לאחר שנכווה קשות מבקבוק תבערה.
בראיון לציון 20 שנה לפרוץ האינתיפאדה, נזכר קלמנוביץ' באירוע שצילק קשות את גופו ופניו. הוא מספר על תהליך השיקום, הכוחות שקיבל מהפציעה והמסר שהוא מבקש להעביר למשליך בקבוק התבערה: "רצית להרוג אותי, אבל הבאתי עוד ילדים לעולם".
לפני שני עשורים, ב-8 בדצמבר 1987, התנגש באזור התעשייה ארז נהג משאית יהודי במכונית ובה פועלים פלסטינים. ארבעה מן הפועלים נהרגו ושבעה נפצעו. באותו הלילה נפוצו ברצועת עזה שמועות כי נהג המשאית פגע בפלסטינים בכוונה תחילה וביום שלמחרת פרץ גל מהומות במחנה הפליטים ג'בליה, ואלפים מתושביו יצאו לרחובות והתעמתו עם חיילי צה"ל.
אירועים אלו נתנו את האות לגל של התפרצויות מחאה אלימות ברצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון, שהפכו לאינתיפאדה הראשונה. האירועים האלימים דעכו בשנת 1991, ובשנת 1993 הגיעו לסיומם בחתימה על הסכם אוסלו. במהלך האינתיפאדה נהרגו 223 חיילים ואזרחים ישראלים, ונפצעו אלפים. בצד הפלסטיני נמנו 1,793 הרוגים בידי כוחות הביטחון הישראלים ובידי פלסטינים עצמם, ועשרות אלפי פצועים.
"פעלתי כמו בדליקה בטנק"
קלמנוביץ', רואה חשבון בן 51, התגורר באותם הימים עם משפחתו בהתנחלות בית אל. כמו רבים מתושבי ישראל, גם הוא לא העריך את עוצמת ההתנגדות העממית של האוכלוסייה הפלסטינית, ולא שיער כי חייו נתונים בסכנה, כששב במכוניתו באחד הלילות מעבודתו בירושלים, ב-31 לינואר 1988. סמוך לכפר אל-בירה, 5 דקות מביתו, השליך צעיר בגיל העשרה בקבוק תבערה על רכבו - וקלמנוביץ' נכווה קשות.
ביקור בצד השני:
עיוורים בעזה
25 במרס 1988
מדוע פרצה האנתיפאדה הראשונה? כיצד נראים החיים בעזה? האם יש תקווה? רשמים מביקור בצד השני מאת הסופרת שולמית הראבן
"הייתי טנקיסט בצבא, ולימדו אותנו איך לברוח מטנק בוער. ניסיתי ליישם את מה שלמדתי, אבל בגלל החגורה איבדתי זמן קריטי", משחזר קלמנוביץ' בהתרגשות. "האצבעות נשרפו כליל כשחילצתי עצמי מהחגורה, קפצתי מהמכונית וחיפשתי חול להתגלגל אליו. בצד הכביש ראיתי פיגומי בניין, שם היתה ערימה של חצץ וחול. זינקתי על האדמה והתגלגתי עד שהאש כבתה".
הוא פונה במצב קשה מאד לבית החולים בירושלים, כשהוא סובל מכוויות קשות בדרגה שלישית ב-75% מגופו. חקירת הפיגוע העלתה כי בקבוק התבערה הכיל בנוסף לדלק גם דבק, שגרם לנזק רב לעורו של קלמנוביץ'. "יש נוסחה שקובעת סיכויי הישרדות, המתבססת על גיל ואחוזי פציעה, כש-100 זה מוות בטוח. על פי הנוסחה, אני הייתי ב-106 ולא היו לי סיכויים לשרוד".
"לא להיות נטל"
במשך שנה אושפז קלמנוביץ' בבית החולים, בתחילה במצב קריטי במחלקת טיפול נמרץ, ובהמשך במחלקת הכוויות, בבידוד מוחלט. הוא נדרש לעטות על גופו בגד מיוחד שמשטח את הצלקות האיומות, וכן מסכת פלסטיק מיוחדת וחדשנית, שהותאמה בדיוק לתווי פניו ומטרתה למנוע עיוותים ונפיחויות בבשר פניו השרוף. "נדרשתי להסתובב עם המסיכה הזו שנה נוספת".הפציעה הקשה, מספר קלמנוביץ', זימנה לו את האתגר של חייו - לחזור לחיים תקינים ונורמלים, ולא להתמסר לחיי אומללות ולעיוות החיצוני שנגרם בפיגוע. קלמנוביץ' החל בתהליך שיקום נפשי ואט אט חזר לעסוק בראיית חשבון ולשגרה. "ההתמודדות היא מול כל מי שרואה את החזות החיצונית שלי", הוא מספר. "זו התמודדות מאד קשה ואתה צריך לקבל המון החלטות. אני החלטתי לחזור למעגל החיים בדיוק כמו שהייתי קודם. לא להיות נטל על החברה".
ההתמודדות עם המשפחה, הוא מספר, היתה האתגר החשוב מכולם. "אחרי הפציעה הבאתי עם זוגתי עוד ילדים לעולם. היה לי חשוב להראות לילדים שאני אדם נורמלי שקם כל בוקר לעבודה, ולא לוקח את הפציעה לכיוונים של שוני וזרות. ילדים בבית ספר יכולים להיות אכזריים לפעמים, אבל כשהילדים שלי נשאלים מה קרה לאבא, הם משיבים בגאווה שאבא נפצע על רקע לאומני, מחלים ותומך בפצועים אחרים. אני ומשפחתי השלמנו עם זה. זה מה שקרה לי, עם זה אני חי, ואני חי עם זה מצוין".
במסגרת תהליך השיקום, נטל על עצמו קלמנוביץ' אחריות כבדה - כמי שעמד בראש ארגון נפגעי האיבה הוא הוביל את המאבק להכרה בארגון ונפגעי האיבה כחללי מערכות ישראל. בזכות המאבק הוקמה ועדה ציבורית שדנה בסוגייה והחליטה שיום הזיכרון יכלול גם את חללי האיבה ויתקיים טקס רשמי, אם כי נפרד מחללי צה"ל. "זה לא היה פשוט, והיינו צריכים להתמודד עם כאבם של משפחות שכולות".
"נהיה פה גם בעתיד"
במהלך השנים עזב קלמנוביץ' את ההתנחלות בית אל לטובת ירושלים. "היה לי קשה לתפעל אקדח בגלל הפציעה", הוא מסביר. "הבנתי שאין אפשרות להמשיך ולנסוע ברמאללה בלילה לבד בכבישים, מבלי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי".
20 שנה אחרי האינתיפאדה, יש לו הסבר משלו לסיבות לפרוץ האינתיפאדה: "כמה שנים לאחר האירוע פגשתי את שר הביטחון יצחק רבין, ואמרתי לו דברים קשים. אמרתי ששחרור האסירים בעסקת ג'יבריל החזיר אל השטחים את הגרעין הקשה שהתסיס את השטח. אין לי ספק שזה היה הסיבה האמיתית לפרוץ האינתיפאדה". שנים מאוחר יותר, מספר קלמנוביץ', כשהיה רבין ראש ממשלה, הוא קיבל הזמנה לטקס יום העצמאות. "הסבירו לי שרבין התרשם מאד ממני,ובעיקר מהעובדה שהשיחה הקשה נותרה בינינו ולא דלפה לתקשורת".
על החיים אחרי הפציעה הוא מסכם: "צריך להבין שזו המציאות - אנחנו חיים פה. חזרנו לפה מגלויות שונות ואנחנו נהיה פה גם בעתיד".
פורסם לראשונה 07/12/2007 14:44
לפנייה לכתב/ת 
קלמנוביץ'. "נהיה פה תמיד"
עוצמת המאבק היתה מפתיעה
צילום: איי פי
מומלצים
