לפעמים הצחוק הופך לבכי וכל גופו רועד צילום: ויז'ואל/פוטוס
אלוהיו הוא אלוהי הדברים הקטנים המונחים תמיד באותו מקום, כי הדברים הגדולים זזו לו וחסרונם מוחשי לא פחות מנוכחותם"
בהתחלה אמרו לו 'תכעס, זה טוב שאתה כועס', אבל זה לא היה כעס. רק רצון להבין למה. אחר כך אמרו לו 'אל תכנע לייאוש', אבל זה לא היה ייאוש, רק העייפות מלנסות להבין למה. עכשיו אומרים לו 'תחייה, תזיין. תהנה מהחופש', אבל זה לא חופש. זה כלא הגעגוע לצחוק של סיון כשהיא מקבלת צעצוע חדש"
היום יוני יכול להצביע על אלף ואחד רגעים בהם רמזה לו המציאות שהכל עומד להשתנות. עדיין, לא יכול היה להימנע מההלם המשתק שאחז בו כשאמרה שהיא עוזבת ולוקחת איתה את סיון הקטנה. הרבה חודשים היא לקחה איתה ולא החזירה
פורסם:
09.12.07, 11:34
"אז מה, יוני? מתי תבוא אלינו? נועה מאוד תשמח, גם הילדות. הן מאוד גדלו מאז הפעם האחרונה. מיקה בטח תתעקש להראות לך את נעלי הבלט החדשות שלה. אם היא רק היתה יודעת כמה עולה לנו החוג הזה... נו, מה אתה אומר? תצא קצת, תראה אנשים".
יוני מחייך. הוא יודע שבעוד כמה דקות הוא יתרומם מהכסא במשרד, ילבש את מעיל הצמר הארוך, יכרוך סביב צווארו את הצעיף האפור וייצא אל הרחוב הקר. הוא אוהב את המעיל והצעיף האלה, הם מזכירים לו את השיר Englishman in New York, למרות שהוא בכלל תוניסאי בנתניה. טוב, יש שם איזה רבע צ'כי ורבע בולגרי, אבל החצי התוניסאי הוא בעצם הדבר היחידי שהוא מסוגל להתייחס אליו עכשיו, למלמל אותו, אז הוא מתפשר על "תוניסאי". כל היתר הם פשוט חלקים קטנים מכדי שיוכל להרשות לעצמו לייחס להם חשיבות. הכל צריך להיות פשוט עכשיו. איפשהו לאורך הדרך נשמטו מפיו סיומות פירוט-היתר שהיו מלוות בחיוך וג'סטות קטנות עם הגבות – "...ורבע צ'כי, רבע בולגרי. כן, מה לא רואים?". אבל זה פשוט לא מסתדר בלי החיוך והג'סטות הקטנות האלה עם הגבות, אז היום הוא חסיד של תשובות קצרות, וזה בסדר. באמת שזה בסדר.
"בהזדמנות, אלי. תגיד לנועה שמסרתי ד"ש, טוב?" והנה הוא מתרומם מהכסא במשרד, לובש את מעיל הצמר הארוך, כורך סביב צווארו את הצעיף האפור ויוצא אל הרחוב הקר.
שוב הוא שם לב לכל תנועה. עקב הנעל נוגע במרצפות המדרכה, שיווי המשקל עובר לרגל ימין, הנעל ניתקת מהמדרכה כמו שתי פרוסות טוסט הנתלשות באיטיות זו מזו, רגל שמאל... וחוזר חלילה.
הוא יחשוב על אלף ואחד דברים בדרך, אבל כשינעץ את המפתח במנעול דלת הכניסה זה ייראה לו כאילו כל הדרך לא חשב על כלום.
מידי פעם לא יעמוד בפיתוי ויביט לצדדים, בודק אם הוא מעורר סקרנות באחד מהחולפים על פניו. סקרנות אינה עניין של מה בכך. ברגעים מסויימים בחיים זה יותר ממה שאתה מסוגל לייחל לו, אם לא לחשוש מפניו.
זה היה שם מול עיניו, ובכל זאת חמק ממנו
היום הוא יכול להצביע על אלף ואחד רגעים בהם רמזה לו המציאות שהכל עומד להשתנות. עדיין, לא יכול היה להימנע מההלם המשתק שאחז בו, כשאמרה שהיא עוזבת ולוקחת איתה את סיון הקטנה. הרבה חודשים היא לקחה איתה ולא החזירה.
זה היה שם מול עיניו, ובכל זאת חמק ממנו. השתיקות, האנחה החדשה שלקחה אותה אל השינה ועשרות הרגעים בהם הביט בה, והיא התמהמהה או איחרה להצליב מבט. איחור של שבריר שניה, איחור של חיים שלמים.
בהתחלה אמרו לו "תכעס, זה טוב שאתה כועס", אבל זה לא היה כעס. רק רצון להבין למה. אחר כך אמרו לו "אל תכנע לייאוש", אבל זה לא היה ייאוש, רק העייפות מלנסות להבין למה. עכשיו אומרים לו "תחייה, תזיין. תהנה מהחופש", אבל זה לא חופש. זה כלא הגעגוע לצחוק של סיון כשהיא מקבלת צעצוע חדש. כלא הגעגוע לתחושה שאתה חלק ממשהו שלם, חלק ממשפחה. המשפחה שלך.
כמה ניסה להבין היכן טעה. ההוא הרי פחות נאה ממנו, פחות חכם, פחות מתחשב, פחות אבא של סיון, ובכל זאת, עכשיו היא שלו. "של לא", כי הוא כל מה שהוא לא ולעולם גם לא ירצה להיות.
לקח לו קצת זמן להבין מה היה חטאו הגדול – הוא יוני. מה בדיוק הוא אמור לעשות עם זה, עם התובנה הזאת, שהבעיה היא שאתה מה שאתה, שאתה "יוני"? אין ממש מה לעשות פרט להמשיך להיות יוני. אבל אפילו יוני הוא כבר לא. ליוני היו סיומות פירוט-יתר וחיוך וג'סטות קטנות כאלה עם הגבות ועוד הרבה דברים שפעם היו לו ועכשיו אינם.
לא להיות, או לא להיות מה שפעם היית. להיות, או להיות משהו אחר. אין כאן בכלל שאלה. אחר כך, יום אחד, יבין שזה בכלל לא קשור אליו, אבל פשוט לא היה מסוגל להכיר בכך התחלה, כי זה היה מביא עליו חוסר אונים שלא היה עומד בו.
"אני מרגיש שאני מחפש את גורלי, מחפש ולא מוצא"
פעם אחת, במטבח בבית הוריו, לא החזיק מעמד והתכווץ לכדי ילד של אמא: "אמא, אני מרגיש שאני מחפש את גורלי, מחפש ולא מוצא".
"את גורלך אתה מחפש?" שאלה אותו וחייכה חיוך חכם כמו שרק אמהות יכולות לחייך.
"כן, את גורלי", השיב.
"אז לחפש, זה גורלך בני", אמרה לו והצמידה את ראשו אל סינורה הפרחוני, והוא הרגיש כיצד הבוריקה נתקע לו בגרון.
חצי שנה אחרי, כשהתחיל קצת לעמוד על הרגליים, אבל עוד לפני שהפסיק לפחד מהשתיקה שאחרי סגירת דלת הבית מאחוריו, לקח כלב. הוא לא יודע למה דווקא אותו, את הכלב הכי עלוב שמצא. אולי זה בגלל שחיפש מישהו שנראה לו עלוב יותר, או מישהו שיעריך את המחוות הקטנות שנותרו ללא דורש, ואולי זה שילוב או בכלל לא קשור. בכל אופן, לקח וקרא לו "כאן".
בכל ערב הוא חוזר מהעבודה וקורא לו " 'כאן'? 'כאן' אתה כאן?" וצוחק. " 'כאן' טוב, טוב 'כאן' ". לפעמים הצחוק הופך לבכי וכל גופו רועד. דקה, דקה וחצי, ואז הוא מתעשת פתאום וחוזר לעצמו. חוזר לשגרה.
השגרה הזאת מרגיעה אותו. הטקסים הקבועים, כמו ווים אליהם הוא מעגן את רשת דיג-השפיות שלו – לקום בשעה קבועה, 30 שכיבות סמיכה, ארוחת ערב בשבע וחצי בדיוק, חצי שעה של קריאה לפני השינה, מכבה את מנורת הלילה בדיוק ב-11 וחצי.
יום אחד בעבודה העיר לו מישהו: "תתחדש על השרירים יוני. אז מה, מתחתך?".
לך תסביר שאתה יורד ל-30 שכיבות סמיכה כדי לרדת ל-30 שכיבות סמיכה, וקורא חצי שעה כל ערב בשביל לקרוא חצי שעה כל ערב. זה עד כדי כך פשוט – הדברים הם הסיבות עצמן. השגרה, הדת החדשה אליה פנה בכדי להשלים עם אי-היות התשובות. אלוהיו הוא אלוהי הדברים הקטנים המונחים תמיד באותו מקום, כי הדברים הגדולים זזו לו וחסרונם מוחשי לא פחות מנוכחותם.
המחשבות רצות מנקודה אל נקודה. כמו שעשועי הציור בחוברת שקנו לו כשהיה ילד, רק שהקווים המחברים בין נקודות המחשבות שבראשו אינם מתחברים לכדי תמונה ברורה.
ועכשיו, עקב הנעל נוגע במרצפת המדרכה, שיווי המשקל עובר לרגל ימין, הנעל ניתקת מהמדרכה כמו שתי פרוסות טוסט הנתלשות באיטיות זו מזו, רגל שמאל... וחוזר חלילה.
