אני לסבית נטולת חתול, כי לסטריאוטיפ יש גבול
לא הסתפרתי קצוץ. זה לא יתאים לי, וגם לא יהיה לי עם מה לשחק כשאני נבוכה. עצרתי בשלב העניבות, הפריע לי שאין לי מחשוף. לקח לי הרבה זמן לרדת מהעקבים ולעבור לנעליים נוחות באמת. ואני עדיין לסבית. יש פשוט כמה דרכים להיות לסבית, והדרישה העיקרית היא לאהוב נשים ולרצות נשים
מה שכן יש לי זה אקסיות, יותר מדי אקסיות, למרות שמספיקה רק אחת כדי שתיכנסי אחר כבוד לעומק הביצה הלסבית.
הביצה, במובן של אגם עכור ומלא אדמה רכה מדי, היא משהו מאוד מופשט ולא ברור, אבל בעל השפעה לא קטנה על חייה של לסבית ישראלית (נודעו מקרים שהיא נדדה גם אל רחבי העולם). הביצה היא הדרך המתומצתת מאוד לומר שהאקסית של האקסית של האקסית כבר יודעת איך האקסית שאחרי האקסית זרקה אותך ומי היתה הריבאונד שלך אחר כך וכמה שתית לפני שהתחלת עם האקסית שהיתה אמורה להיות ריבאונד אבל מצאתן את עצמכן יחד לחמישה חודשים.
חוש ההומור שלך הולך קצת לאיבוד
מעבר לבלבול הקל שעובר על כל אחת בפעם הראשונה שהיא שומעת סיפורי ביצה (במקרה שלי, עד עצם היום הזה לא הצלחתי להבין את כל ההקשרים שנוגעים אפילו רק אליי), איפשהו בין האקסית לזו שהפכה להיות אחר כך האקסית המשותפת שלנו, לבין לספר לעולם ולספוג את שלל התגובות, מתרחשת תופעת לוואי מצערת מאוד - חוש ההומור שלך הולך קצת לאיבוד. זה קורה בערך אחרי הפעם השלישית שאת שומעת תגובות כמו "יו! את לסבית? וואיי, ממש לא רואים עלייך, את כזאת נשית" (אז זה אומר שאני לא יכולה לאהוב נשים?), "אני לא מבין מה אתן עושות בכלל במיטה?" (והיית מת לראות, נכון, חמודי?), "אפשר להצטרף?" (כן! רק לך חיכינו!!!), "אז את שונאת גברים, הא?" (לא, רק אותך ספציפית. אישית. בגלל השאלה הזו).
למרות כל הדברים האלה, שאינם פוסקים, יש תקווה באופק. אל דאגה, חוש ההומור חוזר, ובגדול, כשאת יוצאת מגיל הטיפשעשרה ומגיעה לגיל 45, בו את נחשבת כבר "בשלה", שזה תואר נכסף שכולנו מחכות להגיע אליו כבר.
כל החיים האלה קצת קשים, אבל מתגברים. ומאמצים חתול. ומסתפרים קצר. וקונים גרביים מפוספסים ועניבה ייצוגית לאירועים מיוחדים. חתול, תספורת וגרביים, שיהיו תואמים לנטייה המינית, להגדרה העצמית, לפמיניזם האישי של כל לסבית.
דווקא כלב ( איור: עירית רבינוביץ www.iritrabinowits.com )
אני מעולם לא הסתפרתי קצוץ. זה לא יתאים לי, וגם לא יהיה לי עם מה לשחק כשאני נבוכה. עצרתי בשלב העניבות, כי הפריע לי שאין לי מחשוף. לקח לי הרבה זמן לרדת מהעקבים ולעבור לנעליים נוחות באמת. ואני עדיין לסבית. יש פשוט כמה וכמה דרכים להיות לסבית, והדרישה העיקרית שבהן היא לאהוב נשים ולרצות נשים. כל שאר ההגדרות הן בערך כמספר הלסביות בעולם (כן ירבו). בלי זה ובלי אקסית אחת לפחות קצת קשה להיות לסבית בקהילה הישראלית. בחו"ל יש להם כל מיני הגדרות, אבל כאן, מקובל לאהוב נשים כדי להגדיר את עצמך כלסבית.
אין הרבה היגיון, אבל רגש יש הרבה
מערכת יחסים בין שתי נשים היא דבר מורכב. היא תהליך. ככה נוהגים לומר בקהילה הלסבית, על כמעט כל מאורע. אצלנו אוהבים תהליכים, צוותי חשיבה וניתוחי מצב. באופן כללי, אנחנו לא מתות על זה שדברים קורים לנו בבת אחת. משום מה, זה אף פעם לא בא לידי ביטוי במערכות היחסים הלסביות, שעובדות בדרך כלל על ספיד. אין הרבה הגיון במעבר לגור עם מישהי אחרי שבוע בקושי של היכרות, אבל זה קורה לנו. אין גם הרבה היגיון בהכרזה שמצאת את אהבת חייך אחרי שבועיים ולגלות שהיא בגדה בך אחרי חודשיים, אבל גם זה קורה, לא אחת, במקומותינו. היגיון זה לא הצד החזק במערכות יחסים לסביות. אבל רגש יש והרבה, והוא לרוב עמוק, כן ואמיתי. לפחות לאותו רגע, עד השניה שהיא בגדה בך עם האקסית שלה או שלך.
מי שחי בביצה, שלא יתפלא אם יקום בבוקר עם כל מיני מריעין בישין. למשל, מרירות. זה קורה לכולן, בשלב כלשהו, והתרופה מגיעה לכל המאוחר בגיל 45, עם הפיכתך ל"בשלה". עד אז, זו הדרך הצינית שלנו להכניס קצת היגיון לתוך הכאוס הרגשי הזה.
שיחות "יחסינו לאן" הן לחם חוק של מרבית מערכות היחסים הלסביות, ולרוב פרידה תתרחש (הרבה) יותר מפעם אחת. במילים אחרות, כמו שאומרת הבדיחה העתיקה, לסביות לא נפרדות, אחת מהן עוברת לגור בסלון.
למדתי עם השנים ומערכות היחסים, ואני דואגת מראש שתהיה ספה נוחה כשעוברים לגור יחד אחרי שבועיים מדהימים של קשר והחלטה שזה לכל החיים, מה זאת אומרת, ברור שזה לנצח נצחים. כבר הבנתי שכדאי שלפחות יהיה לי נוח כשאעבור לישון על הספה סופית, שלושה שבועות אחר כך.
אז כן, אני מרירה. אבל גם שוקולד, כשהוא טוב, הוא מריר. וכבר לא הולכת על עקבים, לא כי זה לא פמיניסטי, אלא כי זה כואב לי בגב. וכן, גם אני, אחרי עשר שנים שדיברתי איתה במסנג'ר, מגיעה לדייט הראשון, ואם הכל הולך ממש יפה מתעוררת לידה בבוקר ומזמזמת לעצמי את מארש החתונה במשך חצי יום.
וכאן המקום לציין שלא כולנו באמת כאלה, יש גם כאלה שמתאפקות עד הדייט השלישי כדי להרשות לעצמן לזמזם שירי חתונה.
גם אני חלק מהביצה, ועוברת תהליכים, וחסרת חוש הומור, לפחות עד גיל 45.
מצד שני, לא יעזור כלום, חתול לא יהיה לי. יש גבול לסטריאוטיפים. שהסטרייטיות יאמצו.
האימייל של ענת
לפנייה לכתב/ת 
