הילדים היום: מתנה לא מספיק טובה, גם כסף לא
רוב המתנות היפות והמושקעות שמלי גרין קונה לילדיה גורמות למריבות, השקלים שהיא מעניקה להם בהזדמנויות חגיגיות (כולל דמי חנוכה) לא ממש עושים להם את זה, אף פעם זה לא מספיק. גם אמא לתשעה ילדים, אחרי הרבה שעות נוספות עם קטנטנים, מתלבטת בקול רם האם לתת מעות או לקנות מתנות
המריבה בין הבנות פרצה מהר יותר מכפי שצפיתי. "אמא, אני רוצה את הקופסא הוורודה", ייללה מימי. "היא שלי, קחי את הירוקה", נפנפה אביבה את הקופסא הוורודה מול פניה הזועמות של מימי.
קניתי להן קופסת הפתעות לרגל סיום מבצע ביתי מיוחד שבו הן נדרשו לסדר את חדריהן בכל בוקר. הקופסאות זהות בתכולתן (חוברת צביעה מקורית עם לורדים זרחניים זהים במספר ובצבע). רק הצבע החיצוני היה שונה, כדי למנוע בלבול בין שתיהן, אבל זה גרם למריבה. ומבלי לדעת, אני היא זו שגרמתי למריבה, שכן נפש הבנות חשקה דווקא בזו הוורודה.
מתנות גורמות לדמעות
"למה את קונה להם צעצועים והפתעות?", תמה הפרטנר. "את מדמיינת כי הצעצועים יקנו לך שקט? אולי צריך לחשוב על פרסים אחרים".
מתנות שונות לכל ילד עלולות לגרום למריבות (צילום: סי. סי. בנק)
תמיד זה חוזר על עצמו. אני מגישה להם את המתנות בחיוך זורח, בכל מיני הזדמנויות, בטוחה שהם יחייכו רק באושר ויודו לי, ואז נשמע הבכי. כמעט שלא קרה שהענקתי מתנה ולא התלווה אליה בכי כעבור כמה דקות. אם זה משום שאת קונה צעצוע זול בכמה שקלים והוא נשבר, או שהם מתחילים להתווכח.
אבל אני ממשיכה בתקווה הסמויה שהפעם זה יהיה אחרת. אני לא יכולה להסביר לפרטנר מה מניע אותי לחזור ולקנות מתנות, גם אם הילדים יתווכחו זה עם זה.
ההתלבטות הגדולה
שוב חנוכה בפתח, והרצון בוער: לגשת אל חנות הצעצועים הקרובה. אולי כדאי לנסות גישה אחרת? על צלחת מרק מהבילה נפלה ההחלטה: "נעניק להם דמי חנוכה".
"איזה סכום ניתן להם?", הדילמה הבאה צצה. "מה הסכום שיתאים לנו ולהם בו זמנית? והאם בכלל יש סכום כזה?".
הדילמה הזכירה לי איך עמדתי פעם המומה, בעיקר מעצמי. כן, כולנו מגיעות למצבים שלא חלמנו שנגיע אליהם, תמיד מגיע תורן של הדקות היקרות האלו שמגרדות אותנו מן השאננות היומיומית. אנחנו שוכבות אפרקדן, נשענות בעצלנות על מחוגי השעון, מחכות שהם יזוזו מעצמם, והימים הקשים, השעות המתישות יעברו ביעף. דברים קורים, ואי אפשר להתעלם, אבל אולי צריך להגיע אליהם כדי לצאת, ולא ליפול שוב ברשת?
סוג של פיצוי רגשי
הייתי אז אמא צעירה יחסית, בתחילת הדרך שנקראת "אימהות". שירה נולדה במזל טוב, והיא היתה תינוקת מהזן שבוכה בכל מצב אפשרי: בוקר צהריים, ערב ולילה. ביליתי את החודשים הראשונים איתה בעיקר בניסיון לשרוד.
ניסיתי להסביר לשני הילדים הגדולים שאמא עייפה. רציתי שיבינו שזה מצב זמני, כשהתינוקת תגדל ותקופות הבכי שלה יחלפו, אבל ההסברים התקבלו בחיוך תמים שיש רק לילדים.
עלה בי הרצון לפצות אותם מעט, ויחד עם החיבוקים וזמן האיכות שקיבלו כששירה על הידיים, לפנק אותם יותר מהרגיל.
"חיים, קח שקל, ויחד נרד למכולת ונבחר לך ממתק טעים". חיים בן השלוש לא ידע את נפשו מרוב אושר. אם עד הולדתה של שירה קיבל שקל אחד פעם בכמה זמן, הרי שמאז נולדה שירה, הוא זכה למספר שקלים תכוף יותר, והיה מאושר. לא שמתי לב כי הדבר הזה יהיה בעוכריו.
שיעור כלכלה ראשון בחיים
הזמן נקף, חיים גדל ומלאו לו ארבע שנים. הוא גדל ויחד עם קצב הגדילה שלו גדלו המושגים שהכיר.
"אמא", הוא שלח אליי זוג עיניים גדולות מול החנות השכונתית, "תני לי רק עוד שקל אחד. הלורד שעולה שישה שקלים, שווה הרבה יותר מזה שעולה חמישה".
הוא חישב מחירים, חיסר, הוסיף והשווה, ולתדהמתי גילה כישורים חשבוניים שהפליאו אותי.
כספת האסימונים שלי נפרצה רק כשעמדתי מולו באותו יום, שותקת והמומה לגמרי, כשחישבתי שבכל חודש אני מוציאה סכום לא מבוטל על כספים הניתנים לילדים הקטנים בבית.
הפרטנר ואני החלטנו לעבור לשיטת דמי כיס שבועיים קבועים לאחר שעברנו סדנת הנחיית הורים. "אנו חיים בעידן השפע, שבו מוצע לילדים הקטנים הכל", טענה אותה מנחת הורים ידועה שהגענו אליה. "חשוב לחשוף את הילד לעולם הקניות, אבל עם זאת, להקנות לו כלים של צרכן חכם. הדרך היחידה היא להעניק להם דמי כיס כדי לחנך אותם. על גובה הסכום מחליטים ההורים בהתאם ליכולתם ובהתאם לגיל הילד".
_wa.jpg)
צריך לתת לילדים דמי כיס כדי לחנך אותם לצרכנות נבונה (צילום: ירון ברנר)
משלמים ביוקר על טעויות?
כינסנו את הילדים, נשאתי נאום דרמטי, והסברתי שמהיום כל אחד יקבל לפי החלטת אבא ואמא גרין מספר 748 דמי כיס בגובה מסוים. "אתם תחליטו אם לחסוך או לבזבז", אמרתי. אבא הוסיף מילות הבהרה ועידוד.
ואז הגיע תורו של חיים לקבל את דמי הכיס החדשים. שלשלתי אל היד שהושיט קדימה שלושה שקלים וחיכיתי להתפרצות אושר גדול. מול עינינו הנדהמות, הוא עטה מבט מאוכזב: "אה, רק שלושה שקלים? זה ממש לא שווה!". חוסר ההערכה כאב לי, צרב את בשרי, לא ידעתי איך להגיב.
אני במו ידיי הטעיתי אותו במהלך השנים בשיעור כלכלה עם מספר מזומנים גבוה, ועכשיו אשלם ביוקר. רציתי למצוא נחמה בזרועותיה של האמרה "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן".
תמיד אפשר לתקן
זה לקח זמן, והרבה. הפרטנר ואני שוחחנו על זה לא אחת. קשה לחיים הגמילה משקלים זמינים, קשה לא פחות מכל גמילה אחרת, כי הוא התרגל לבקש ולקבל.
בהתחלה תיאבונו לא ידע שבעה. לימדנו אותו שהוא יכול לעשות בכסף כרצונו: לאגור אותו במשך כמה שבועות ולרכוש לעצמו משהו "שווה". לבזבז בכל שבוע מייד את שלושת השקלים שלו (שלפני עשור היו שווים יותר) על דברים של מה בכך, או לקנות בכל יום משהו במחצית השקל.
רק ביום שבו חיים (שכבר הגיע לגיל חמש) קיבל שקל שלא מן המניין לקניית ארטיק, והוא הודה לי נרגשות על המטבע - רק אז ידעתי כי עלינו על דרך המלך.
נכון, עברתי דרך חתחתים, אני כבר לא אותה אם צעירה חסרת ניסיון, הפועלת בשיטת ניסוי וטעייה, אבל הניסיונות עוד מחכים לי בדרך, ואולי החוכמה היא להרים אותם ולקום, ולא ליפול בגללם.
מעות או מתנות?
"את איתי?", התעוררתי מעולם הזיכרונות ושלחתי מבט אל הפרטנר שלפעמים אני מקנאה בו, על בהירות המחשבה שבה ניחן, על הדרך החלקה שבה הוא רואה את הדברים.
"אולי נקרא לכל אחד מהילדים, נציג בפניו את גובה הסכום שאנו מקציבים לדמי חנוכה, ונשאל אותו האם היה רוצה לקבל סכום זה ביד, או שנרכוש לו מתנה שהוא מבקש?".
לקנות לילדים בובות או לתת מעות? (צילום: ויז'ואלס/פוטוס)
לרגע חשתי את אותו אושר סמוי שמתלווה אל דיונים כאלה. ברגעים קטנים אלו נדמה שרעידות אדמה אינן מאיימות עלינו, ששוכנים שלום ושלווה בארצנו. נראה שרק דיון רציני בנושא מתנות וצעצועים טורד את מנוחתנו.
הילדים התלהבו, הרשימות מוכנות. כנראה שבכל זאת ילדים מעדיפים לפתוח מתנות עטופות מול הנרות, מאשר לקבל כסף, ואני מקווה שהפעם דמעות המריבה לא יאיימו לכבות את השלהבות.
- מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
