כשרק שונאים את "האחר"

מדינות מהגרים מרובות תרבויות מטבען, וכוללות קבוצות המובחנות על סמך תכונות שונות שמתקבצות סביב מכנה משותף כלשהו. למדינות מעין אלו יש פוטנציאל לבניית חברה מגוונת ועשירה מבחינה תרבותית, אך יש גם פוטנציאל להתנגשות. הכל תלוי במדינה ובמדיניות.

ישראל של היום מממשת דווקא את הפוטנציאל הנגטיבי. השנאה וחוסר הסובלנות כלפי כל "אחר" הפכו מזמן למאפיין החברה, שהגזענות הולכת ומכרסמת בה כמחלה, עד שאינה יכולה להכיל עוד את כל מי שנראה, נשמע או חושב אחרת.

דו"ח האגודה לזכויות האזרח חשף כי יותר ממחצית הנשאלים היהודים אינם רוצים לגור ליד ערבי ואף מסכימים כי המדינה צריכה לעודד הגירת ערבים. העובדה כי הממצאים לא הפתיעו אף אחד מצערת ועצובה, ומוכיחה עד כמה הגזענות בישראל הפכה למובנת מאליה.

מה שלא מובן מאליו בקרב רבים בציבור היהודי הוא, שהגזענות שמפניה מתריעים ארגוני זכויות האזרח ונגדה יוצא המיעוט הערבי איננה עניין של קנטרנות ו"התבכיינות", אלא מציאות נושמת ובועטת; היא אקט יומיומי שמרגישים בני משפחה ערבים שמסרבים להשכיר להם דירה, האקדמאי הערבי שיושב עם התואר השני שלו בבית כי לא מקבלים אותו לעבודה, הנכה הערבי שחוטף מכות מאנשי המשטרה הגם כשהוא ישוב בכיסא גלגלים, והנוסעים הערבים הנאלצים בכל ביקור בשדה התעופה לסור הצידה כדי שיבדקו היטב את מותניהם ואת תיקיהם.

קל מאוד להאשים את איש הביטחון שבודק אותי לפני הטיסה, ומתעקש לדעת במה עוסק הספר שיש לי בתיק. הבעיה שלי ושלנו היא לא עם איש הביטחון. בנסיבות אחרות, אני והוא היינו אולי עובדים באותו מקום והוא היה יכול לגלות שאני דווקא בן אדם שאפשר לסבול. הוא, כמו עובדים ופקידים רבים, בסך הכל מקבל הוראות ומבצע אותן. לא הוא, אלא ההוראות הן הבעיה, המדיניות והאפליה המובנית במערכת שנים על גבי שנים, שאף אחת ממשלות ישראל, הן הימניות והן השמאלניות, לא חפצה לשנות.

אותה אפליה היא שמזינה את הגזענות. שכן חברה שמפלה, צריכה להצדיק את אפלייתה ומה יותר קל מלהאשים את הערבי במציאות העגומה שלו? הוא נחות, לא חכם, לא פרודוקטיבי, לא נאמן ובעיקר לא ממלא את חובותיו כלפי המדינה.

כאשר תהליך ההצטדקות הזה נעשה בזירה הציבורית, הוא מקבל מימדים אחרים וזוכה לגושפנקה מהדמויות המשפיעות ביותר על אופייה של המדינה. כך, לדוגמא, אחת הטענות החוזרת ונשנית בדיון הציבורי היא כי אנחנו הערבים מזדהים עם הפלסטינים יותר ממה שאנחנו מזדהים עם המדינה "שלנו".

ליהודי האמריקני או הצרפתי מותר להזדהות עם מדינת ישראל, ואף מומלץ. אבל לי כפלסטינית שחיה במדינה אסור להזדהות עם העם שלי גם כשהוא רובץ תחת כיבוש. ההזדהות, יסכים כל פסיכולוג חברתי, היא לא פריבילגיה של יהודים. אבל כשהיא ממוסגרת על ידי רוב הפוליטיקאים ואנשי התקשורת הישראלים כאיום מבפנים על החברה הישראלית וכאישוש לתיאורית "הפצצה הדמוגרפית", היא הופכת לבעיה.

ההזדהות שלנו עם העם הפלסטיני בפרט ועם העולם הערבי בכלל היא אנושית לחלוטין. דווקא מבול הגזענות ומצעד היוזמות שמבקשות לנשל מאיתנו את אזרחותנו, הוא הפחות אנושי. 

אין שום קושי לגרש מכאן את הערבים כולם, להכין כבר מחר את האוטובוסים הממוזגים שיקחו אותנו לרשות הפלסטינית או לסוריה, והעיקר הרחק מכאן. אך האם זה מה שיאפשר לחברה הישראלית שלוות נפש? הרי אז יישארו כאן הרוסים, האתיופים והחרדים. גם אותם ניתן לגרש, כמובן, אבל מה יישאר מהחברה אם בכלל?

לא הפצצה הדמוגרפית היא שתמוטט את החברה הישראלית, אלא שנאת האחר באשר הוא. היד שבונה את שלטון האפרטהייד בשטחים הכבושים, היא אותה יד שבונה את חומות השנאה בשטחי המדינה, וכדברי מרטין לות'ר קינג, עם שממשיך שנה אחר שנה לבזבז יותר כסף על הגנה צבאית מאשר על התרוממות חברתית, מקרב את עצמו למוות מוסרי.

לצומת הדרכים הזה מתקרבת החברה הישראלית, ומבחנה האמיתי הוא לא ביכולתה להמשיך ולהשליט את הדעה והפריבילגיה של הרוב, אלא ביכולתה להכיל את השונות שבתוכה, להשמיע את קולו של "האחר" ולהכיר בו כשונה אך כשווה.

כפאח עבד אלחלים, סטודנטית לתואר שני בבי"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית