ליזי בדיחי חוזרת
הכתיבה החמה והציורית על באר שבע מצילה את "סוף עונת הלימונים", השישי בסדרה הבלשית הוותיקה של שולמית לפיד, מהפיענוח הקל מדי של העלילה ומכמה הפלגות קיטש
המיטב של "סוף עונת הלימונים", ספרה הקריא והצבעוני של שולמית לפיד, אינו מונח בפיענוחיה הבלשיים של העיתונאית ליזי בדיחי, שזה הספר השישי של עלילותיה, כי אם בהצלחתה של המחברת ללכוד את רוח הפרובינציה הדרומית בכתיבתה הפארודית-אנתרופולוגית, כתיבה בעלת חום רגשי (אמנם לעתים רגשנית מדי), עם דיאלוגים קצביים והומור לפידי קליל (שמזכירה, אגב, במשהו את הסגנון הפיליטוניסטי של הבן יאיר ושל הבעל טומי). הצד הזה מפצה איכשהו על התפרים הבולטים מדי של התעלומה הבלשית עצמה, על הקלישאות הלא מעטות, על תיאורי המין הארכאיים מעט ועוד פגמים פה ושם.
"סוף עונת הלימונים" מאת שולמית לפיד, הוצאת כתר, 231 עמ'התעלומה המעסיקה הפעם את עורכת המקומון בדיחי היא הירצחו של שותפה לעבודה, מנהל מחלקת המודעות, איש מעורה מאוד בחברה הבאר-שבעית ,שחקירת מותו חושפת עובדות מביכות על השחיתויות שבהן היה מעורב ושחלקן התחולל ממש מתחת לאפה של ליזי שלנו, כמו גם על כמות הרומנים שהוא ניהל מחוץ לנישואים.
כל זה בסך הכול נקרא בעניין, אם גם מתוך סלחנות לנאיביות המסוימת של הכתיבה, המעורבת פה ושם בציוריות רכה ומעודנת. למשל, דמותה של שולי, המוכרת הניו-אייג'ית בשמלתה הכפרית ובשלל אבני הקריסטל שלה: "'אני באה ממקום של התחברות', אמרה שולי גירץ מהתכשיטים האנרגטיים (...) היתה לה קרחת בלונד ועיניים מצריות חומות, שלא הבחנת מייד בצבען כיוון שעפעפיהן אופרו בירוק חרדון והיו מתוחמות בירוק נחש". גם שאר הדמויות הבאר-שבעיות, או לפחות שמותיהן, נשמעות אותנטיות עם אותה תערובת עברית-אמריקאית-מרוקאית-צרפתית, בטעם אירוני קל : כך חברת הניקיונות הקטנה "ס"נשיין תחזוקה" וכך הספר צ'רלי שוהם, השוטר אילן (סרג'יו) בכות, וכמובן הבלשית שלנו ליזי, קיצור של ליזט, שבמקום המילה "מה" מרבה להשתמש ב"הה?" הפרחי. וחשוב לומר: לא מדובר כאן בהתייהרות על 'מסעודה משדרות'. לפיד משקיפה על דמויותיה ממקום חם יותר, משועשע יותר, סקרני באמת.
עם זאת, מגלה לפיד לא אחת נטייה לחזור על כמה מאניירות פרטיות (שוב ושוב מוזכרות כפות רגליה הענקיות של הבלשית, שוב ושוב הקיבוצניקית שאומרת "סנדוויש" וכו'). גם הטקסט האקדמי הבלתי-אכיל והבלתי-קריא שמשמיע באריכות הפרופסור לספרות הוא מוגזם וטרחני מבחינת הקורא, גם כפארודיה, עם כל הרצון לגחך את השיח האקדמי הזה. ופה ושם גם מתפלקות ללפיד מבעד לשפה הרחובית האמינה השווצות אירופאיות משכילות בטעם רע מעט, כגון המלצר בחומוסייה שניגש אל זוג סועדים עם הצלחות על זרועו, מלוּוה בהערת המחברת: "האלגרו מודרטו שליווה את כניסתם הפך עכשיו לאלגרו קון בריו". הלו, זה באר שבע?
ליזי רואה כוכבים
לצד הצרימות האלה (שאפשר היה לתקן אולי בשלב העריכה) סובל הספר מכמה סוגי קלישאות וקיטש לא תמיד מודע. למשל, התיאורים השמאלציים של משגלי הבלשית גדולת-האיברים ליזי עם בן זוגה הצעיר והחתיך לסטוץ, כשכבר במפגש הראשון שניהם גומרים ממש ביחד, או יֶה, לא לפני שליזי "הביטה באלפי הכוכבים הזוהרים, נשאבה לתוך מרחבי השמים השחורים שממעל", ולא אחרי שמובטח לנו בקריצה שמרנית מסמיקה "שתהיה מערכה שנייה, ואחרי המסך שיירד בהפסקה – אולי גם מערכה שלישית".
אי אפשר שלא לציין גם אי-אמינויות בולטות אחרות, בעיקר בחלק העיתונאי-ברנז'אי בסיפור, כשההערה הראשונה שהעורך הארצי מוצא לנכון להפנות לעורכת המקומון, לאחר שמנהל-המודעות שלה נרצח, היא גערה נבחנית על כך שהמקומון המתחרה הקדים אותה בפרסום העניין. הייתם מאמינים? כי אני לא (הייתי אגב פעם עורך מקומון דרומי, ואני יודע שזה לא אני).
ובאשר לעלילה הבלשית עצמה: הבעיה איננה רק בפתרון הלא משכנע ובדמות הרוצח הלא משכנעת, אלא גם בתפירה החפיפניקית של הפרטים לאורך הדרך, למשל יריות הרצח שאינן נשמעות משום-מה בבתים השכנים, או מחשב כף-יד עם אינפורמציה קריטית שהבלשית מחביאה בטעות במקום מסוכן ולפתע הוא חוזר לרשותה בלי שסופר לנו איך. ולא אסגיר איך גיליתי בשלב מוקדם מי הרוצח/ת. אגיד רק שזה היה די פשוט, למי שיודע איך מותחנים מסוג מסוים נוהגים להפתיע אותנו. בסך הכול, מותחן קליל, ססגוני, שאפשר לקרוא אותו בהנאה, בתנאי שנהיה סובלניים כלשהו לפגמיו.
לפנייה לכתב/ת 
בסך הכל מעניין
עטיפת הספר
מומלצים
