צירופי המקרים החביבים עליי שוב נכנסו לערימת הדיסקים שמונחת על השולחן, והשבוע מצאתי את עצמי במצב בו שלושה מהאלבומים המעודפים עליי בשנה האחרונה מגיעים כולם מלורה. שזה, תודו, לא רע בכלל. שלושת האלבומים האלה אולי לא יככבו בעשרת אלבומי השנה שלי, אבל הם ראויים להמלצה חמה גם סתם ככה, ואם השם לורה הוא התירוץ אז מבחינתי אני מוכן לשבת פה ולשיר "Tell Laura I love her" עד שכולם יקשיבו.
כבר המלצתי כאן על לורה וירס
בעבר, וייתכן שאמליץ שוב. הסיבה פשוטה מאוד: היא מעולה. וירס מגיעה מפורטלנד, עיר שהופכת בשנים האחרונות לבירת אינדי אמריקאית ומאכלסת אמנים כמו The Shins, The Decemberists, סטיבן מלקמוס, Spoon ורבים אחרים.
וירס. מתאימה לכל עונות השנה
יחד עם טאקר מרטין, החבר, המתופף, המפיק שלה והאיש שאחראי לצליל הקטן שאתם שומעים בכל פעם ש"חלונות ויסטה" עולה, היא עוטפת את כישרון הכתיבה וההלחנה המצוין שלה בהפקה נגישה ופשוטה, אבל לא משעממת לרגע, כך שבכל שיר שלה תמצאו רגע מרתק אחד לפחות.
הקול שלה פשוט, ביתי ואפקטיבי, והאלבומים שלה מחלחלים לאט והופכים מ"עוד דיסק נחמד" ל"אני לא מצליח להוציא את הדיסק הזה כבר חודש מהמערכת". וזה, בעיניי, סימן לגדולה. האלבום הקודם שלה, Year Of Meteors, מוגדר על ידי וירס עצמה כאלבום קיצי, ולי הוא נשמע כמו אלבום החורף עם הכי הרבה שמש שיש. שירים כמו "Galaxies" יכולים לעשות לכם את כל העונות לנעימות יותר. הפתעה נוספת בעניינה תמצאו במצעד אלבומי השנה שלי, ממש עוד מעט.
בלורה גיבסון
התאהבתי במקרה לגמרי, ברגע שהזכיר לי שוב כמה חשובה עטיפת האלבום, גם בעידן בו אנחנו מורידים הכל ופעמים רבות בכלל לא יודעים איך נראה האלבום שאנחנו שומעים. העטיפה המצוירת והיפהפייה של "If You Come To Greet Me", אלבום הפולק המינימליסטי השני שלה שיצא בתחילת 2006, שבתה אותי כל כך שהזמנתי אותו בלי לשמוע שנייה אחת. ולא הצטערתי לרגע.
לורה גיבסון. בזכות העטיפה
בקול קטן ועדין, מלא דמיון והומור ובמעט מאוד כלי נגינה, גיבסון הצליחה ליצור אלבום קטנטן ודי מושלם. שירים של פולק-אלטרנטיבי עדין או קאנטרי מדולל מאוד, עם חיוכים לכודים בקצה כל שורה שמצליחים להיות מרגשים בלי להיות קיטשיים, מאוסים או משעממים.
אה, ונחשו מנין היא באה? נכון, פורטלנד, אורגון – עוד נקודה לזכות העיר הזו, שמשהו מצוין קורה בה.
הו, לורה, למה לא יכולת לבוא גם את מפורטלנד? מה פתאום את מגיעה משטוקהולם? ובנוסף לכל, אין אף לורה בלהקה
הזו, שלסולנית שלה קוראים בכלל פרידה. רמאות.
ואף כי יש מיעוט קטן ועקשני של שירים בינוניים באלבום הבכורה שלהם,
"A Song Inside My Head, A Demon In My Bed", שאר השירים כאלה נעימים שאני מוכן להרשות שירמו אותי ככה. גם יצרנית הרכב SAAB לא הזיקה להרכב הזה, כשהשתמשה בשיר שלהם "Release me" בפרסומת ששודרה בכל אירופה.
פופ-פולק נעים וקצת רגשני, זמרת עם קול מתוק, אבל לא משהו שלא שמענו קודם, בטח כשמדובר בשבדיה. אבל היי, "הו, לורה" עושים את זה לא רע ומתאימים ליום שמש חורפי, כשאתם מתעטפים בצעיף ומחפשים משהו שיעלה חיוך על השפתיים בדרך לקפה מהביל עם חברים.
אז איפה לורה ניירו? איזה עוד לורה יש בכלל? ומתי הבדיחה של "לא רע, לורה" תפסיק להצחיק אותנו? זאת ועוד, בתגובות שלכם. 
