טיסה אל העבר
אלכס גנטלב, במאי תיעודי שעלה לארץ לפני 15 שנה, רצה להוכיח שאין דבר כזה "העולה הטיפוסי מרוסיה", אז הוא לקח מצלמה והלך לחפש את כל האנשים שעלו איתו לארץ באותו המטוס. ברוסיה עצמה, אגב, מחרימים אותו, אבל זה לא שהוא ממש מתגעגע
21 באוקטובר, 1992. עוד טיסת אל על עמוסה בעולים חדשים שפכה את נוסעיה על מסלול הטיסה בנמל התעופה בן גוריון. בימים ההם אמרו שמי שירד מהמטוס בלי כינור, ודאי מנגן בפסנתר. איפה נמצא היום הילד עם הכינור? מתי הוא אכל את השווארמה הראשונה שלו בארץ? מי שטף וילות ומי עבד במפעל? ומי מוכרת אלפי עותקים מספריה ברחבי העולם ובארץ היא אלמונית לחלוטין?
אלכס גנטלב היה על הטיסה הזאת. הזמן עבר והוא החליט לבדוק מה קרה לטסים האחרים שנפלטו באותה שעה מבטן אותו מטוס. לסרט שעשה קרא "יולקי פאלקי", ביטוי ברוסית שמזכיר את "חבל על הזמן" הישראלי.
"אני לא זוכר אף אחד מהטיסה", הוא מגלה, ולא פלא. יחד עם בת זוגו עזב את רוסיה בהחלטה של רגע, עם 600 מארק, שני ילדים ואמא. "למה עליתי?" הוא מנסה להסביר, "זו שאלה שאין לי עליה תשובה. היה בלגאן ברוסיה, היה מסוכן, ילדים לא יכלו לצאת לטייל, ישבנו כל הזמן בבית, באיזשהו שלב כבר נשבר. מה שבטוח הוא שלא היו לי סיבות אידיאולוגיות לעלייה. עזבנו בשביל לחיות. אז הנה אנחנו חיים".
איך מצאת את השותפים שלך לטיסה?
"דרך 'אל-על', דרך אנשים שאני מכיר. חלק מהם לא מצאנו. אולי הם שינו שם משפחה, אולי עזבו".
"אין עולה אחד טיפוסי, למרות שבתקשורת הישראלית מדברים על אחד כזה"
למה חיפשת אותם בעצם?
"זה משקף את העלייה מבחינתי. מה שהיה חשוב לנו זה פחות הסיפור ויותר האווירה, מה הם מרגישים, איך הם השתלבו. מי הם היום – ישראלים? רוסים? יהודים? על זה הסיפור. יש סימן שאלה בסוף הסרט, שאומר שאין בעצם עולה חדש מרוסיה שהוא טיפוסי, למרות שבתקשורת הישראלית כל הזמן מדברים על עולה כזה. הנה, תראו כמה עולים הגיעו באותו יום, ויש אנשים שהשתלבו יפה מאוד ומרגישים שזה הבית שלהם, ויש אחרים שהיו להם אכזבות גדולות ובכל זאת נשארו, יש כאלה שחיים בגטו, ויש כאלה שחזרו".
וגם את החוזרים צילמתם.
"את החלק השני של הסרט צילמנו ברובו ברוסיה, לשם הייתי צריך לחזור כדי להבין את כל האנשים שהיו איתי במטוס. גרים שם 70 אלף ישראלים, שמבלים את רוב סופי השבוע שלהם במועדון שנקרא 'דרכון'. הגענו לשם בחנוכה לפני שנה בדיוק וגילינו שחלקם חושבים שהעלייה היתה סיוט אחד גדול ומנסים לשכוח, וחלק אומרים שרוסיה רק מקום עבודה ושהם חוזרים לארץ, כי זה הבית".
מי למשל?
"בחור בשם אנטון מוסק שהסתדר בארץ, יש לו עברית מצוינת, אנגלית טובה, אבל הוא חזר. הוא אומר שמדינת ישראל היא מקום לא נכון בשבילו, והוא עוד דתי. הוא הולך עם כיפה במוסקבה, שללכת עם כיפה במוסקבה זה כמו רולטה רוסית, אפשר לקבל מכות באותו רגע. אבל הוא חושב שפה לא נתנו לו להתקדם, שיש תקרת זכוכית. זה לא אומר כלום על כל העלייה, הוא אנטון מוסק והוא מייצג את אנטון מוסק".
"יש מי שחושב שהעלייה היא סיוט, בשביל אחרים ישראל היא הבית"
והסופרת דינה רובינה, שזכתה בפרס הבוּקר אבל כלל לא מוכרת בארץ, היא מייצגת?
"זה נכון שלא מחכים פה לאף אחד וצריך להיות נודניק. אבל היא מרוצה, היא תורגמה לגרמנית וליפנית, והקהל העיקרי שלה הוא ברוסיה, והוא הרבה יותר גדול מזה שהיה יכול להיות לה בארץ. בכלל, באופן יחסי בישראל קוראים הרבה יותר ספרים מאשר ברוסיה".
אתה היית נודניק?
"לא. בפרק השני מופיע הסיפור שלי. מתווך הבטיח שייתן לי דירה בתל אביב כי בתל אביב נמצאות כל ההפקות. אחרי שחתמנו על חוזה התקשרתי לחבר שלי, אמרתי שאני בתל אביב ברחוב מלצ'ט ושיבוא לבקר. הוא התחיל לחפש ורק אז התברר לי שאני גר בבני ברק. אחרי שלושה ימים התמזל לי המזל לקחו אותי לשטוף כלים באולם חתונות תמורת ששה שקלים לשעה, עם קבוצה מצוינת שהיה בה שחקן מ'תיאטרון מוסקבה' ופרופ' לפיזיקה. בלילה שטפתי כלים בבוקר סידרתי פירות בסופר מרקט.
"רק אחרי שעברתי לעבוד במפעל יצר איתי קשר מפיק, שהתעסק עם תוכנית ברוסית בכבלים. צילמתי סדרה של סיפורי הצלחה - איך עולים חדשים מסתדרים פה יפה ועובדים בחממות ובמפעלים. אבל אחרי שנתיים וחצי עזבתי כי נמאס לי מעגבניות וחצילים. אז למזלי והכרתי איש נהדר, מיכה לימור שמו, שהיתה לו תוכנית שנקראה 'חשיפה'. התחלתי לעשות בשבילו כתבות מורחבות. ולאט לאט התחלתי לעבוד, להיות במאי דוקומנטרי בישראל זה מאוד קשה, גם אם נולדת כאן".
הסרט כבר הוקרן בסינמטק ירושלים. איך קיבלו אותו?
"היו בהקרנה אולי 70% ישראלים ו-30% עולים. מעניין שמי שקיבל את הסרט
באהבה גדולה היו דווקא הצברים. הם צחקו, התרגשו, היו המון תגובות טובות. וזה עוד למרות ש-70% מהפרק הראשון הם ברוסית".
הרוסים אהבו פחות?
"הרוסים הם אנשים מאוד קשים, והתקשורת הרוסית בארץ די התעלמה מהסרט. היו גם תגובות טובות אחרי הקרנה שהיתה בערוץ yes הרוסי. אנשים אמרו באינטרנט שהצלחנו לייצג את איך שהם מרגישים.
"ברוסיה עצמה מחרימים אותי, לא אוהבים את הסרטים שלי. אני לא מרגיש שום התחברות עם רוסיה כבר מזמן, ולא מעניין אותי מה קורה שם בעצם. אני עוקב כי זה חלק מהמקצוע שלי, מהפרנסה שלי. להגיד שאני מתגעגע זה יהיה מוגזם. נסעתי לשם רק כדי לצלם, לא מסיבות פרטיות, והמשפחה שלי לא היתה שם ב- 15 השנים האחרונות מאז שעזבנו. הם לא רוצים לשמוע על רוסיה בכלל".
"יולקי פאלקי", הערב, 22:00, yes דוקו
