איזהו הגיבור?

איך אוכל להסביר או לספר למה מסקרנים אותי דווקא גיבורים אינדיבידואליסטים? אולי אפשר להתחיל במשפט שאמר לי סגן מנהל התיכון שבו למדתי: "לאנשים כמוך יש רק מקום אחד - כלא או מנזר". הוא התכוון לומר שיש לי ראש קשה, שאני עקשן, שאין סיכוי שאשתלב בחברה האנושית. אבל אני, בן 16, לקחתי את זה כמחמאה. נשאתי עיני אל אינדיבידואליסטים של החיים ושל הספרים, אל אנשים שלא היו מוכנים לוותר על קולם הפנימי, שלא היו מוכנים לדחוק את עצמם לתוך תבניות חברתיות ידועות מראש, אנשים שהלכו מחוץ לתלם.

המשיכה לסיפורים כאלה קיימת בי עד היום, אך מה הוליד אותה? אולי העובדה שכל אחד ואחת מאיתנו, אפילו ביומיום, חווה את הפער הזה שבין עצמיותנו ובין הציפיות והדרישות שעולות מבחוץ ומבפנים. זוהי עלילת חייו של כל אדם, הסיפור שבו מנסים לעצב אותו - ההורים, המורים, הצבא, הממשלה, גורמים מסחריים. כולם מנסים לקבוע מה יסתובב לו בראש, איך ינהג, מה יעשה או יחשוב. אך האם אנחנו מסכימים? האם אנחנו מוותרים? האם אנחנו בכלל שואלים את עצמנו מה אנחנו באמת רוצים?

כל אחד מהספרים להלן מספר בדרך אחרת על יחיד או יחידים שמבקשים לחיות את כמיהותיהם. הוא מספר על ההתנגשות הבלתי נמנעת שבין היחיד, השונה והייחודי, ובין הכלליוּת, הציבוריוּת והמוסכמות העיוורות. בעיני, חמשת הספרים מעוררי השראה בכך שהם חושפים בפנינו בצורה חווייתית את הפער הזה שכולנו חווים, בין אם אנו מתמודדים איתו או חומקים ממנו:

"מכתבים לתיאו" מאת וינסנט ואן גוך (תרגום: עודד פלד, הוצאת שוקן)

ספר מכתבים שכתב הצייר הדגול וינסנט ואן גוך לאחיו תיאו. הצייר מתגלה כאן לא רק כאמן דגול בצבע, אלא כצייר גדול במילים. הרגישות, דקוּת ההבחנה, עזות הרגש וסיפור חייו עולים מכל מכתב ומכתב, והקורא זוכה לעקוב אחר מהלך הנפש והגוף של דמות מציאותית-מיתית, גרסה חיה של ישו - בלי ניסים ונפלאות. לכן המכתבים לא מיועדים רק לחובבי ציור.

אני לא אגזים אם אומר שהספר הזה היה בתקופה מסוימת מין תנ"ך עבורי. קראתי אותו מתחילתו עד סופו כמה פעמים וכמובן קראתי בו בפתיחות אקראיות. בטרם התחלתי לכתוב ציירתי, והיה זה וינסנט שליווה אותי בתפר בין שני התחומים.

רבים אומרים שוואן גוך היה משוגע או מעורער נפשית. בעיני, הקריאה במכתביו, שמאפשרת מפגש אותנטי ביותר עם האיש, מותירה את החידה בלתי פתורה – משוגע בעולם נורמאלי או שפוי מדי עבור העולם המשוגע שבו אנו חיים? המכתבים גילו לי שהחיים עצמם מסרבים להתגדר בהגדרות ברורות.

"רק צרות" מאת עוזי בן כנען (הוצאת מסדה)

ספר ילדים זה מורכב כולו מפתקים שמשאיר ילד להוריו המכנים אותו "רק צרות". מפתק לפתק אנו לומדים על יחסיו עם בני גילו ועם הוריו ונחשפים לנפשו של ילד שמתמודד עם מציאות לאו דווקא קלה.

סופר הילדים הנשכח עוזי בן כנען, שנפטר בטרם עת לפני 16 שנה, הוא מבחינתי לא רק אחד מסופרי הילדים הטובים ביותר, אלא אחד הסופרים העבריים הטובים בכלל. בני שלושים ומשהו שירעננו את הזיכרון עשויים להיזכר בספרו "אני ברק", ספר קצר לקוראים מתחילים שמציע חוויית קריאה שלמה, כמעט כמו רומן באורך מלא.

בן כנען כתב ספרים קצרים לילדים קטנים וספרי ראשית קריאה, וכולם ניחנים ברגישות לחוויה האנושית של ילדים, בכתיבה וניסוח מדויקים וביכולת לנוע בין מציאות לדמיון פרוע.

"רק צרות" הוא אחת הסיבות שבעטיין התחלתי לכתוב לילדים: הספר הצחיק אותי ואפילו גרם לי לבכות והוא הראה לי בצורה מוחשית שספר ילדים קצר עשוי לגעת בצורה מורכבת בקשת רחבה של רגשות אנושיים.

"שמי ארם" מאת ויליאם סרויאן (תרגמה: ליאורה הרציג, הוצאת זמורה ביתן)

הסופר האמריקני ממוצא ארמני זכור לרבים מספרו "הקומדיה האנושית" (הוצאת עם עובד). סרויאן הפורה כתב סיפורים קצרים, רומנים, מחזות, תסריטים, פזמונים ואפילו בלטים. לשמחתי היתה לי הזכות לתרגם את ספרו "הרפתקאותיו של וזלי ג'קסון", האבא הרוחני של "התפסן בשדה השיפון" ושל "מלכוד 22". לולא הספר האנטי-מלחמתי הזה, שגרר אחריו ביקורת ונידוי, אני מאמין שסרויאן היה זכור כיום לפחות כמו המינגווי.

אוסף הסיפורים "שמי ארם" מפליא לגלות את נקודת המבט הייחודית של סרויאן על העולם. סרויאן הוא סופר מתריס, חוליגן של החיים ושל הספרות, שבכל שורה שכתב יש תחושה של חיפוש או גילוי, של רוח ילדות.

רבים התפלאו כיצד עלתה מסיפוריו של סרויאן אופטימיות וחמלה אנושית, ואילו בבגרותו שקע במרירות ואף בשיגעון. אכן סיפורי "שמי ארם" ממלאים את הלב צחוק ומרעננים את המבט שלנו על הסובב אותנו, אך אופטימיות וחמלה נולדות במקומות של ייאוש, של חוסר תקווה וקושי. הן למעשה הצד השני של מטבע הסבל, ומאחורי החמלה של סרויאן מסתתרת תמיד תוגה.

"חבר שלי מאט והינה הזונה" מאת אדם זַמינְזַד (תרגמה: ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד)מסתבר שלרוח הילדות יש פנים רבות. ספרו המרתק של זמינזד מגולל את מסעם של חבורת ילדים באפריקה בעתות מלחמה ורעב. זהו סיפור על ילדים שמתמודדים כנגד כל הסיכויים במציאות נוראית. בה בעת מדובר בספר פיוטי, רב מסתורין, אנושי עד מעמקי רקמות הגוף והנפש וחף מכל התחנפות לקורא.

הספר הזה חדר לי למחזור הדם, ליווה אותי בערות ואפילו בחלומות. בתחילת הספר כותב זמינזד שהוא מקווה שאף אחד לא יצטרך לשאת שוב את הבושה שבכתיבת ספר כזה. האמירה נראתה לי יהירה משהו בתחילה, אך כשסיימתי את הספר הבנתי ללבו של הכותב. זמינזד הוא גם הסופר החי היחיד ברשימה, ולכן יכולתי לפגוש אותו לשיחה בביתו הצנוע שמחוץ ללונדון. לצורך גילוי נאות ספרו: "פפסי ומריה" יצא במסגרת עבודתי בהוצאת "ידיעות ספרים".

"גם הדג ישיר" מאת הלדור לכסנס (תרגמה: ג' אריוך, הוצאת עם עובד)

לכסנס האיסלנדי הוא זוכה פרס נובל לספרות. משפט הפתיחה של הרומן יבהיר לכם עד כמה נקודת המבט של לכסנס ייחודית ומתריסה: "אמר חכם אחד: אם יש בר מזל יותר מילד שמת עליו אביו, הרי זה ילד שמתה עליו אמו." המספר ממהר להסתייג מדברי עצמו ומעיד כבר בהתחלה על האמביוולנטיות שמאפיינת את היצירה הזאת. לכסנס כמו היוצרים לעיל מלמד את הקורא שסופר גדול צריך לפני הכול נקודת מבט ייחודית על העולם שלאו דווקא נענית למוסכמות של החיים או של הספרות.

הרומן מספר על ילדותו של יתום, בן כפר איסלנדי קטן, שעזב את החיים הפשוטים והתמימים בבית סביו, יצא אל אירופה הגדולה, ואף הפך לכאורה לזמר מפורסם. פיוט ואירוניה, אהבת אדם, קסם של ארצות רחוקות והבחנות חדות עולים משורות הספר. אין ספק שבמרוצת השנים העליתי את המכירות של עותקי יד שנייה של גם הדג ישיר, כי כמו קודמיו ברשימה קניתי אותו פעם אחר פעם כמתנה למכרַי.