שתף קטע נבחר
 

חניבעל הפסיד, אבל אני אנצח

כבר שנים שהצייר והמשורר מיכאיל גרובמן דורש בתוקף ליצור סדר חדש, מהפכה! לשרוף את המועדון למען חיים טובים יותר. "הייתי סוגר את האמנות מכל התמיכות, לתת לה לנוע לבד ובאופן חופשי", הוא אומר בראיון לרגל תערוכה רטרוספקטיבית בתל אביב

מיכאיל גרובמן, תייר ותיק בפרובינציות הרוח, הוא לוויתן מהורהר בתוך אקווריום של דג זהב - למרות שפיתח ברבות השנים נטייה לעכל את העולם על דרך השלילה, בגלל מידותיו הצרות וקלקוליו, בולטת ומשפריצה ממנו אנרגיה אוריגינלית של אופטימיות ותאווה לגילויים. כמו ילד מורעב בחנות ממתקים או רץ מרתון המבקש לגמוע את הקילומטרים ברגע אחד, גרובמן דורש בתוקף ליצור סדר חדש, מהפכה! לחסל את הדילר, לשרוף את המועדון ולטרוף את הקלפים מחדש כדי לזכות בניסיון לחיים טובים יותר. מי עוד מרשה לעצמו היום לעלות על בריקדות בתשוקה אמיתית ?אף לא אחד. וגרובמן בשלו ,חופר בשלווה בביצות כבר עשרות שנים.


מיכאיל גרובמן. הוא בשלו

 

מה שלומך?

 

"יש לי סיפור. ג'אבר הערבי הולך באיזשהו מקום ומגיע לבית קברות. שם הוא מגלה שכתוב על המצבות שאחד מוחמד חי שלושה חודשים, אחר חודשיים, ואחר חודש אחד בלבד, וכולם ככה. ג'אבר מגיע לכפר בקרבת מקום ושואל אדם שפגש, 'למה אצלכם כולם חיים זמן קצר כל כך, מה פרוש הדבר?' עונה לו האיש מהכפר, 'אצלנו החישוב מסתכם רק בכמה זמן היה אדם מאושר בחיים שלו. ככה אנחנו כותבים במצבה'. הולך ג'אבר ומהרהר לעצמו, 'אם כך, מה יכתבו על המצבה שלי? במצבה שלי יהיה כתוב – כאן קבור ג'אבר מכוס לקבר'”.


המולך הסובייטי. מיכאיל גרובמן, 1989

 

עד כדי כך?

 

"הסיפור מוצא חן בעיני אבל הוא לא סיפור אישי שלי. הרבה מאוד אנשים בעולם לא יודעים שהם מסכנים, הם חושבים שככה זה צריך להיות וככה זה בסדר. בעצם רוב האנשים בעולם בנו לעצמם חיים נוראים. האנושות גם ככה מסכנה עם כל המחלות, רעידות האדמה, צרות מהסביבה הגנטית וכדומה, ואנשים כל הזמן מחפשים צרות נוספות – מלחמה, קנאה, דיקטטורים מפחידים – מספיק רק להסתכל על הפרצוף החייתי של אחמדי-נג'אד, זה אומר הכל. החיות האלו לא באות לבד, מישהו בוחר אותן. בסופו של דבר אנשים הם שבונים את המלכוד הזה – ג'אבר מכוס לקבר. בלי רגע של אושר בחיים".

 

אני הבנתי את ההיפך, שג'אבר חי חיים שלמים של אושר – מלידה עד מוות.

 

"לא, לא הבנת. זה בדיוק ההיפך".

 

איך מפלס האושר אצלך?

 

"אושר זה דבר בלתי ניתן לתפיסה, כמו אלוהים. אי אפשר להיות בתוכו, אפשר לחלום עליו אבל ברגע שהוא מתממש, כמו כל חלום, הוא מפסיק לפעול ולא מרגישים אותו. אפשר רק ללכת לקראתו. יוצא מזה שאדם אף פעם לא יכול להיות מאושר, אבל יכול להגיע לשלווה, זה כן. בעצם כשאנשים מטיילים במקומות יפים, עושים סקי או פיקניק ביער מרוחק, הם כנראה מחפשים אחר שלווה".

 

ואצלך?

 

"אצלי? מה אצלי?"

 

לפי התיאוריה שלך גם אתה לא מאושר, אבל יש לך פוטנציאל לשלווה.

 

"לא, אני דווקא מאושר".

 

אבל אתה יודע שאתה מאושר לכן אתה בעצם לא.

 

"בהרבה מקרים אני מאושר. זה פשוט חולף, לא בורח. מכיוון שאני נמצא במלחמה מתמדת אז בעצם כל ניצחון מקדם אותי להילחם הלאה. אפשר להפסיד בקרב מסוים, אבל הדבר הכי חשוב הוא לא להפסיד את המלחמה".

 

מלחמה?

 

"החיים שלנו בנויים מכל מיני חוקים והחלטות שהם לא שלנו, שמישהו המציא אותם. בהרבה מקרים אנחנו לא יכולים לשנות דבר במסגרות הללו, מכיוון שהרבה מאוד אנשים טובים, חכמים וכישרוניים הולכים לעשות פיזיקה או אמנות או תיאטרון, יוצא שאנשים מסוג ב' עוסקים בפוליטיקה וחברה. לא צריך ללכת רחוק – בפרלמנט שלנו, בכנסת, יושבים כל מיני אפסים, פשוט אפסים, ובהם תלויות הרבה מאוד החלטות. ההתדרדרות הזאת מקרינה על כל מנגנוני החברה, והמדינה מתחילה להיות מסריחה, כמו, נגיד – המשטרה שהפכה להיות ארגון עוין לאזרח, כמו השופטים המנותקים מצרכי החברה, או מחלקת חינוך ראשי בצבא שהפכה למקלט לעריקים עם פרוטקציה. בכל מקום שתכניס את האצבע תראה שהכל רקוב. טוב, אולי לא הכל, אבל יש מספיק ריקבון".


דג מעל העיר, מיכאיל גרובמן, 1963

 

איך המלחמות הללו קשורות לאושר שלך? לאמנות?

 

"אדם לא יכול לחיות בחברה ולהיות מנותק ממנה, אם איכפת לו ממשהו. כשאתה רואה שאדם חסר כשרון, השכלה וחוכמה מופיע בטלוויזיה ומשפיע על החיים המידיים שלך, אפשר להשתגע מזה. איך זה קורה שהחברה לא מחפשת אחר הטובים ביותר לפוליטיקה?"

 

חשבת פעם להיכנס לפוליטיקה?

 

"חשבתי לא פעם, אבל אני לא מסוגל להתעסק בזה 24 שעות ביממה. בסך הכל יש הרבה פוליטיקה בעבודות שלי – גם בשירים וגם בציורים. אז אני כן עוסק בזה אבל מהמקום שלי".

 

אם נמשיך במטאפורת המלחמה, אז בחרת בעורף ולא בחזית.

 

"אצלנו בארץ האמנות היא מאוד שולית כי לרוב האמנים איכפת מההצלחה האישית שלהם ולא משום דבר אחר, לא מתוך רצון לבנות ולהשתתף. הסיסמה היא – להצליח, כלומר למכור, ובקיצור, מגעיל. הם כמובן לא מגיעים לשום מקום, ברוב המקרים.

 

"למשל, כשהזמינו אותי לעשות מיצב ברעננה אז עשיתי עבודה פוליטית. ראש העיר לשעבר זאב בילסקי שהיה איש ימין ואיזו גברת שמאלנית שהייתה מנהלת האמנות, התחברו יחד ונתנו פקודה להרוס את העבודה שלי. והאמנים מסביב לא רק שלא מחו על זה, הם שמחו על ההריסה, מכיוון שהרגישו שהם נראים חיוורים אל מול העבודה כי לא היה להם מה להגיד. למרות שדיברו על המקרה בעיתונות ובטלוויזיה, בסופו של דבר לא קרה כלום. זה רק אומר שאמנים ישראלים נמצאים בתחתית הסולם, התפקיד שלהם בחברה כל כך פעוט ולא חשוב, שלא מתייחסים אליהם כלל".


מלאך המוות. מיכאיל גרובמן, 1978

 

אז מה אפשר לעשות כדי לתקן את המעוות?

 

"הייתי סוגר את האמנות מכל התמיכות, לתת לה לנוע לבד ובאופן חופשי. התמיכות הציבוריות לא מפתחות את האמנות ובסופו של דבר מגיעות לידיים הלא נכונות, לאיזה פקיד או מנהל שמקבל משכורת שמנה שיכולה להחזיק עשרה תיאטראות צעירים".

 

כן, אני מבין. זה יכול לדכא כל אחד.

 

"הדברים האלה מתסכלים, אתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות שום דבר. דרושה רפורמה מהפכנית. אנחנו מאפשרים לאנשים חסרי אינטלקט לנהל את החיים שלנו, ולעיתונות לתמוך בריקבון הזה בגלל גישה לא מקצועית, וכל זה קשור להוויה של כל אמן. אנחנו חייבים להיות בחזית המלחמה נגד הממסד הרקוב. לאמן יש כוחות אדירים בכל מעשיו, בדרך כלל אנשים מהשורה מחכים לאמן, החברה אוהבת את האמנים שלה".


שמיים אחרונים. מיכאיל גרובמן, 2007

 

אתה חושב שנקודת המבט הביקורתית קשורה לניתוק היחסי שלך מההוויה הישראלית?

 

"זה לא שייך, אני יכול לחיות בצורה טובה בכל מקום בעולם. כאן זה שלי – החברה שלי, הידידים שלי והמדינה שלי. לא ממש איכפת לי מה קורה במדינות אחרות, שם בטח יושב איזה גרובמן אחר עם אותה אחריות על הכתפיים".

 

השאלה שלי היא בעצם אם נוח לך בפוזיציה שבה אתה נמצא.

 

"אני עם הפילים שלי בתנועה מתמדת לרומא - חניבעל אמנם הפסיד אבל אני אנצח. אפשר להגיד שרוב האמנות בארץ דומה לאמנות אמריקאית או אירופאית, וברור שכעבור

זמן מסוים היא לא תייצג שום דבר. כשידברו על הציוויליזציה של המאה והעשרים, אף אחד מאיתנו הישראלים לא יכנס לתודעה העתידית. מצד שני, אם נעסוק במה שנקרא קיטש יהודי על בסיס כביכול של קבלה, תנ"ך וכולה, זה גם לא יתפוס.

 

"אז ישנן שתי אפשרויות: האחת, שמדינת ישראל כתרבות ייחודית לא תהיה קיימת ולא יזכירו אותה. השנייה היא שיהיה לנו משהו ייחודי, מסורת ופילוסופיה יהודית שעובדת עם קודים עכשוויים. זה משהו שאין באף מקום וחייבים יהיו להתייחס לזה, זה אוריגינל. רק דרך זה נכנס לעתיד, כשנדבר על עצמנו. כי כשאתה מדבר בצורה נכונה על עצמך אתה בעצם מדבר על כולם. ואני, כל שלושים ומשהו שנות חיי בישראל, מחפש את הדרך לעתיד. בנקודה הזאת אפשר לצטט את חיים רמון: 'כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד'.

 

מיכאיל גרובמן – שמים אחרונים – גלריה לושי ופטר – עד 21 לדצמבר
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
משולש, 1968
מיכאיל גרובמן
האבן השחורה, 1997-2006
מיכאיל גרובמן
לאתר ההטבות
מומלצים