"נותנים לכל אחד קצת מכלום"

זה כבר אמצע דצמבר, שנה חדשה

העיתונים מבשרים זו תקופת מלחמה,

ילדים נדלקים כמו נרות נשמה,

אוכלים פטריות, הזיות באופנה.

זה לא טוב, זה אפילו רע,

אני מדליק לעצמי סיגריה הפוכה

ושואל שאלות...

("זמן מלחמה", אלמנה שחורה)

בסטודיו של אלי זולטא בפאתי דרום תל-אביב מתכנסים כ-30 בני נוער וחברים. כולם הגיעו לשמוע את החזרה של האלמנה השחורה, מספר ימים לפני עוד אחת מההופעות הקבועות שלה במועדון הקולטורה בתל-אביב.

למרות שהלהקה עצמה כבר הספיקה לעבור הרבה תהפוכות - הנגנים התחלפו, זולטא נשאר לבד והקים את הלהקה מחדש - נראה שהמעריצים תמיד נשארו שם. זולטא לא ממש אוהב את המילה "מעריצים" ואומר כי אלה אנשים אמיתיים, שחלקם מגיעים לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים הכי קרוב שאפשר, וחלקם, עם סיפורים לא פשוטים בחיים, באים לחלוק עם הלהקה את מה שעל ליבם. בסופו של דבר, מסבירים חברי הלהקה, יוצאים מכך שירים.

"האלמנה השחורה" קיימת כבר כ-20 שנה וההרגשה היא שזולטא, אדם שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, תמיד היה פה. הלהקה (זולטא, אדוש, ננק, יגל ויאיר "המטאור") הצטיירה מאז ומתמיד כלהקה היחידה שחיה חיי רוקנ'רול אמיתיים, קרובים הרבה יותר לטומי לי ולסלאש מאשר לחמי רודנר.

אבל עם כל הקרבה לעולם הרוק הבוער, יש גם כמה הבדלים, לפחות מהצד של התפריט. החברים כולם צורחים, רוקעים ברגליהם ומפנים אצבע מאשימה לכל אחד שלטענתם מחרבן את המדינה הזו. הצבא, התרבות, האזרחים - הכל בוער להם. אבל בתוך כל הצעקות האלה, לא תוכלו למצוא סמים או אלכוהול. זולטא אפילו לא מוכן לשתות לחיים עם טיפת יין בערב חנוכה. הוא מעדיף להישאר עם הפלודה שלו, המשקה האהוב על הלהקה, שזה בעצם משקה פרסי, מעין ברד מי ורדים עם אטריות.

כבר מספר שנים שהלהקה עובדת על אלבומה השני וממשיכה להופיע ללא הפסקה. ב-7 בפברואר היא תגיע שוב למועדון הקולטורה, ובין שיר לשיר הם ידברו כנראה על מה שיכעיס אותם באותו הרגע. אוהבים או לא, כל חובב מוזיקה חייב לעצמו להגיע לפחות פעם אחת להופעה שכזו. בפרק שישודר בשבוע הבא, ננסה להראות לכם למה.

• לעמוד המייספייס של "אלמנה שחורה"
  

• רוצים להעביר אינפורמציה מטאלית מהשטח? שאלות? בקשות? תלונות? שלחו לנו מייל , או בקרו בעמוד המייספייס של זירת המטאל.