טעמה של בגידה: יום הולדת שמח, עפרי
נהימת האופנוע מתמזגת עם רחש האוויר הקר העובר דרך תעלות האוורור בקסדה. הוא מנסה לנתח את השיחה, בונה תסריטים שונים ומבטל אותם, מעלה אפשרויות ופוסל אותן, מנסה להבין את פשר שיחת הטלפון המוזרה של עפרי באמצע הלילה
"עפרי, מה קרה? קרה לך משהו? את בסדר?" הוא שואל אותה בבהלה, מנסה לחבר את ההברות שיוצאות מפיה למילים שיתארו לו תמונה, אפילו חלקית, של מה שעובר עליה, אבל ללא הצלחה.
"טוב עפרי, תירגעי בבקשה וספרי לי מה קרה לך, את מלחיצה אותי. אני לא מצליח להבין אם פגעו בך, עשו לך משהו". הוא לא זוכר ששמע אותה בוכה ככה בעבר.
"אני בסדר, אף אחד לא פגע בי, אבל אני רוצה שתבוא לכאן, אני צריכה לדבר איתך", היא אומרת לו אחרי שנרגעה מעט.
"אבל עכשיו שתיים בלילה, אני בתל-אביב, את בירושלים, זה לא יכול לחכות למחר? הרי בכל מקרה את חוזרת מחר. ספרי לי מה קרה".
"יריב, אני חייבת לדבר איתך עוד הלילה. אני לא רוצה לחכות למחר".
"טוב, אני מתארגן ומגיע. אשתדל לעשות את זה מהר".
הוא זורק את עצמו מהמיטה החמה אל צינת החדר, לאחר שהספיק לישון שעה לכל היותר. הוא מרתיח מים לקפה שחור שיחזיק אותו ער בנסיעה, ותוך כדי מעיף מבט החוצה, מוודא שאין גשם. בחוץ קור כלבים ואין תנועה כמעט. הוא לובש בגדים חמים ומעליהם את מעיל האופנוע שלו, אוטם את עצמו מפני כל חדירה אפשרית של אוויר קר, אבל יודע שלירושלים הוא יגיע מאובן, ולא משנה מה ילבש.
נהימת האופנוע מתמזגת עם רחש האוויר הקר העובר דרך תעלות האוורור בקסדה. הוא מנסה לנתח את השיחה, בונה תסריטים שונים ומבטל אותם, מעלה אפשרויות ופוסל אותן, מנסה להבין את פשר שיחת הטלפון המוזרה.
הם יחד כבר שלוש שנים. גרים בדירת שניים וחצי חדרים בתל-אביב. פעמיים בשבוע היא נוסעת לירושלים, משלימה את התואר השני. היא הצמידה ימים כך שלא תצטרך לנסוע לירושלים פעמיים, ולכן נשארת לישון שם לילה אחד.
הוא עשה את הדרך מתל-אביב לירושלים הרבה מאוד פעמים על האופנוע גם בשעות הקטנות של הלילה, אבל לא בקור כזה. האופנוע נסע את הפיתולים האחרונים לפני הכניסה לירושלים, דקות ספורות אחר כך הוא כבר מתדפק על דלת דירתה.
היא פותחת לו את הדלת ושוב מתחילה לבכות. מתיישבת על הספה בסלון, הוא מתיישב לצידה. עיניה אדומות מבכי, מבטה מושפל.
"את מוכנה להגיד לי מה העניין?" הוא שואל. "אף פעם לא ראיתי אותך במצב כזה. ממש הפחדת אותי בטלפון".
לאחר שתיקה קצרה היא אומרת לו: "בגדתי בך". היא לא מעזה להביט בפניו. "זה קרה פעם אחת, זה קרה הערב, וכשהוא הלך הרגשתי שאני לא יכולה לסבול את עצמי, לא יכולה לחכות עוד רגע אחד עם מה שעשיתי, הרגשתי שאני חייבת לספר לך עכשיו ולא רציתי שזה יקרה בטלפון. אני אוהבת אותך יריב, אני נשבעת לך שאני כל כך אוהבת אותך וזה פשוט היה סתם, טיפשות של רגע", היא אומרת לו ודמעות שוטפות את פניה.
היא עוצרת לרגע, מביטה בו, מנסה להבין מה מתרחש בתוכו, אך פניו חתומות. הוא שותק, נותן לה אפשרות להמשיך לדבר, אבל היא ממשיכה לשתוק. הוא קם ממקומו, ניגש למטבח ומוזג כוס מים. "קחי, שתי", הוא נותן לה את המים ומתיישב בחזרה.
לא זו התגובה שלה ציפתה ממנו
היא מביטה בו, לא מצליחה להבין מה קורה לו. לא זו התגובה שלה ציפתה ממנו, למרות שידעה שהוא אחד האנשים המחושבים וקרי הרוח ביותר שפגשה מעודה. בתוך תוכה היא יודעת שאחרי שתגמור להאשים את עצמה במעשה שלה, תתחיל להאשים אותו, וזה יהיה אחד הטיעונים שלה נגדו. אבל זה לא היה הזמן המתאים לכך.
הוא מביט בה, ממתין שתמשיך, אבל היא שוב משפילה מבטה ושותקת. "מי זה?" הוא שואל.
"מישהו שלומד איתי. עשינו את העבודות האחרונות יחד", היא משיבה.
"איך זה קרה?" הוא מתעקש לדעת את הפרטים.
היא לא מנסה להתווכח איתו, היא יודעת שזה לא יעזור. "אנחנו צריכים להגיש עבודה מחר, אז קבענו שהוא יבוא לפה, נאכל ארוחת ערב ונגמור את העבודה למחר. הוא הגיע והביא איתו בקבוק יין. אכלנו ארוחת ערב, גמרנו את העבודה, ואז הוא הציע שנראה סרט שבדיוק התחיל בטלוויזיה. הכנתי פופקורן, הוא מזג את היין, דבר הוביל לדבר - ואז זה קרה. זה כל מה שהיה, כל הפרטים. אין לי שום רגש אליו, אין לי כלום איתו, אני אוהבת אותך, זה הורס אותי שפגעתי בך, פגעתי בנו". היא מביטה בו, מחפשת סימן על פניו, לשווא. "רוצה עוד מים?" הוא שואל.
"מספיק כבר עם המים האלה", היא מתפרצת. "לא רוצה מים, אני רוצה שתגיד משהו, תצעק, תקלל, תתעצבן, משהו, תגיב, תצא מהקיפאון הזה", היא שוב מתפרצת בבכי.
הוא קם ממקומו, פוסע לאט בסלון ואחר כך ממשיך לחדר השינה, כאילו בוחן את זירת האירוע. היא עוקבת אחריו במבטה, לא אומרת דבר. הוא מתעכב כמה שניות בחדר השינה ואז חוזר לסלון ומתיישב מולה. "אז מה עכשיו?" הוא שואל
.
"מה זאת אומרת?" היא מחזירה לו שאלה.
"מה עושים עכשיו? מה קורה מפה?" הוא משיב.
"אני לא רוצה שניפרד, אני לא רוצה שמה שעשיתי יהרוס את הזוגיות שלנו, ימחק את השנים שלנו יחד. עשיתי טעות, טעות מרה, אבל אני רוצה שתנסה לסלוח לי. אני אעשה מה שתבקש, אנחנו נלך לייעוץ זוגי שיעזור לנו להתגבר על זה, להתגבר על שאר הבעיות. אני אוהבת אותך ולא רוצה לאבד אותך", היא מייבבת בבכי.
"לא יודע, אני צריך לעכל את זה"
הוא שוב קם ממקומו ומתהלך בחדר. "טוב, אני לא יודע, אני צריך לעכל את זה, אני מבקש שלא תחזרי הביתה מחר, אני צריך זמן כמה ימים", הוא אומר לה, מסתיר מפניה את כל מה שמתחולל בתוכו, כל הזעם וההשפלה, הכאב שהיא גרמה לו. הוא נאבק בעצמו שלא להתפרק למולה.
בדרך בחזרה מירושלים על האופנוע הוא לא מרגיש אפילו את הקור העז. כל הדרך הוא משחזר שוב ושוב את מה שהתרחש משיחת הטלפון ועד שיצא מהדירה בה שהתה. הוא זוכר את פניה הדומעות, את מבטה המושפל, הוא מאמין לה שהיא מצטערת, ובמיוחד מאמין לה שהיא אוהבת אותו. אבל הבגידה הזאת פשוט קרעה אותו לגזרים.
האופנוע צווח כל הדרך. דמעות של השפלה הרטיבו את הריפוד בתוך הקסדה. הוא רצה להגיע הביתה, להיכנס למיטה ולישון, בתקווה שכשיתעורר יגלה שזה היה רק חלום.
הם הקדימו להגיע לפגישה. זאת היתה פגישת הייעוץ הזוגי הראשונה שלהם מאז אותו לילה. עברו רק שבועיים, הכל עדיין טרי. היא חזרה רק יומיים קודם לכן הביתה, לאחר ששוחחו, החליטו לנסות להתגבר על המכשול. הוא העדיף בינתיים לישון על הספה בסלון, קשה לו עדיין להיות איתה יחד באותה המיטה.
היא דיברה ראשונה, סיפרה ליועצת באופן כללי על הקשר שלהם, איך הכירו, כמה זמן הם יחד, על אורח חייהם. היא נכנסה לפרטים כשהיועצת ביקשה, הוא הינהן בראשו כל הזמן, כאילו מאשר את הפרטים. היא סיפרה על הלילה שבגדה בו, את השתלשלות האירועים ועל התגובה שלו. לאחר מכן סיפרה על ההחלטה שלהם לנסות ולהתגבר על הבעיה.
היועצת שאלה אותו על ההרגשה שלו כששמע על הבגידה. הוא שיתף פעולה לחלוטין, סיפר לה על הרגשת ההשפלה, על הפגיעה, על האמון שנשבר, הוא הסביר את קור הרוח שלו בכך שהוא כל כך כעס, עד שהרגיש שזאת תהיה כאילו מתנה בשבילה אם יתפרק מולה.
בפגישות הבאות הם כבר לא דנו בבגידה עצמה, אלא ניסו לבדוק מה היה פגום בקשר שהביא לאותה בגידה. היא העלתה את כל טענותיה. לחלק מהטענות הוא הסכים, לחלקן האחר לא. היא טענה שהוא לא מספיק משקיע בזוגיות שלהם ולפעמים היא מרגישה שהוא מקבל אותה כמובן מאליו. הוא הצטער על התחושה הזאת שלה, לא בהכרח הסכים, אבל הבטיח לשנות ולהשתנות.
לאחר מספר פגישות חזרו היחסים שלהם לקדמותם ואפילו השתפרו. בשבועות שלאחר מכן ניכר היה שהבגידה כמעט נשכחה. הייעוץ הזוגי תרם את חלקו בנושא, והיא היתה מאושרת. היא היתה מרוצה מהשיפור שחל בו, מההשקעה שלו, מתשומת הלב שהוא נתן לפרטים. חודשיים לאחר אותו לילה והחיים שלהם חזרו למסלול טוב יותר מקודמו.
יום ההולדת שלה, שחל שבוע לאחר מכן, נפתח בארוחת בוקר שהגיש לה למיטה. אל מגש האוכל חיבר בלונים צבעוניים שניפח שעה קודם לכן. לאחר שסיימו לאכול היא נכנסה למקלחת ויצאה לעיסוי ארומטי שהעניק לה במו ידיו, מעסה אותה בשמנים שקנה יום קודם לכן. הוא פינק אותה מכף רגל ועד ראש, והיא היתה בשכרון חושים. לפני שיצאה לעבודה ביקש ממנה לא לאחר להגיע הביתה. כשהגיעה לעבודה, גילתה זר פרחים מדהים על שולחנה. הפתק שצורף הכיל שיר חתום בשמו. קשה לתאר את האהבה חסרת הגבולות שהרגישה כלפיו באותו הרגע.
בלונים צבעוניים כיסו את הקירות
היא הקפידה לא לאחר לחזור הביתה. בלונים צבעוניים כיסו את הקירות. על השולחן בכניסה היתה מונחת קערת קצפת יצוקה על פלחי מנגו טריים. ליד הקצפת הונחה קערת תותים שקצוותיהם טבולים בשוקולד איכותי מומס. מערכת הסטריאו ניגנה מוזיקה נעימה. על הרצפה היו פזורים עשרות עלי כותרת של ורדים שיצרו שביל שהוביל אל חדר השינה. על השולחן היה מונח פתק ובו כתוב "היין אצלי, קחי איתך את קערת הקצפת והמנגו ואת קערת התותים ולכי בעקבות עלי הכותרת".
היא חלצה נעליה ופסעה על העלים הרכים לכיוון החדר, מתענגת על ריח הקטורת שבישמה את האוויר. את ההלם שאחז בה שניות אחר כך, כשראתה אותו עם מישהי אחרת במיטה שלהם, ביום ההולדת שלה, אי אפשר לתאר.
בדרכה החוצה הבחינה בין הדמעות ששטפו את פניה בשלט המצוייר שהיה תלוי על דלת הכניסה - "יום הולדת שמח, עפרי".
האימייל של נתי
לפנייה לכתב/ת 
