סיפורים מיציע הכבוד

אין רחמים בקריית חיים

מודי בר־און, אוהד הפועל חיפה, לא ישכח את מותו הטראגי של הבעלים רובי שפירא

פז"מ ביציע: "הברוטו משנת 71', הנטו הרבה פחות. היתה לי היעדרות ארוכה באמצע. זה התחיל מתישהו בתיכון, כשהיה לנו או כדורגל או את הצופים, שזה כמו כדורגל רק בלי המשחק - כל היום מעודדים. בתחילת שנות ה־90, כשהפועל חיפה עלו לליגת העל, חזרתי למגרשים".

הפעם הראשונה שלי: "בעונת72/1971, דרבי של הפועל חיפה נגד מכבי חיפה באצטדיון בקרית חיים. היה גשם שוטף באותו יום. המשחק הסתיים ב־1:1. היום יש אינטרנט ברוך השם, אז עכשיו בדיוק גם בדקתי את זה".

רגע מתוק בחיים: "האליפות של קבוצת הנוער של הפועל חיפה לפני שנה או שנתיים. האליפות הגדולה של הקבוצה הבוגרת היתה רגע עצוב בגלל המוות של רובי שפירא, אבל האליפות של הנוער היתה אליפות בקריית חיים, וזה העניין".

לא נשכח ולא נסלח: "לא נשכח הרבה דברים. בשביל זה אתה אוהד קבוצה. לא נשכח שמות ותמונות אין סופיות של שחקנים, לא נשכח את רובי שפירא, לא נשכח את האצטדיון בקריית חיים שהיה חוויית ילדות חזקה עבורי. זה אין סופי".

הדבר הכי משמעותי שעשיתי כדי לראות משחק: "לצפות במשחקים של הליגה לאומית זה קיצוני למדי".

קבוצה אהודה בחו"ל: "אין לי קבוצה אחת, אני מחליף".

הקבוצה שאני הכי פחות אוהב: "אין לי כזאת. אני לא אוהד שונא, אין לי בכלל שנאה לקבוצות אחרות. את מכבי חיפה, היריבה העירונית, אני דווקא מאוד מכבד".

שיר אוהדים: "'אין רחמים בקריית חיים'. או 'אין אלוהים, יש אלוהים בקריית חיים'. כל מה שיתחרז עם קריית חיים הולך".

אליל ילדות: "יש המון. שחקנים כמו איציק אנגלנדר, אבא גינדין, יואל שוהם ושחקנים נוספים שעליהם גדלתי בתחילת שנות ה־70, אבל מאיר בן מרגי הוא ללא ספק שחקן הפועל חיפה הנערץ עליי בכל הזמנים והשחקן הנערץ עליי בכל הזמנים".

אל תדברי על אריק

לשירז טל, אוהדת מכבי חיפה, היה קשה כשאריק בנאדו עזב את הקבוצה

אני פה בגלל בעלי. שירז טל והבעל (צילום: רפי דלויה)

פז"מ ביציע: "אני אוהדת של מכבי חיפה חמש שנים בערך, מאז שחזרתי לארץ. ב־2001 הכרתי חלק מהשחקנים דרך חברתי הטובה בניו יורק ודרך בעלי שהוא חיפאי במקור. בתחילת הקשר ישבתי עם בעלי כדי לראות משחקים ונדלקתי. משהו בהם מצא חן בעיניי".

הפעם הראשונה שלי: "כשהייתי בת 10 הלכתי למשחקים של מכבי נתניה. אני לא מאלה שיזכרו את הגולים, אבל אני זוכרת גשם מטורף ושהיה לנו חור במטרייה".

רגע מתוק בחיים: "לא יודעת אם הוא הכי מתוק, אבל אחרי העונה הגרועה בשנה שעברה ופתיחת העונה הלא טובה השנה, היה משחק תחתית בין מכבי חיפה למכבי תל אביב וזה היה פשוט תענוג. ניצחנו 3:0, היה משחק מדהים, והקבוצה התחילה לחזור לעצמה".

לא נשכח ולא נסלח: "היה לי קשה כשאריק בנאדו עזב את הקבוצה. הוא היה במועדון מגיל 10. הוא שחקן טוב יותר או פחות - את זה המאמן קובע, אבל לא יכולתי לראות משחקים של חיפה נגד בית"ר מאז שהוא עבר".

הדבר הכי משמעותי שעשיתי כדי לראות משחק: "אני אומנם אוהדת נורמלית, אני לא משתגעת, אבל אני זוכרת שהיה משחק וירד גשם זלעפות בקריית אליעזר. בעלי אמר לי, 'מה, את נורמלית? את נוסעת?', אבל זה היה רק גשם. לפני שנולד הילד היה אפשר לעשות הרבה דברים".

קבוצה אהודה בחו"ל: אני אוהדת את הקבוצות שיש בהן ישראלים. יוסי בניון בליברפול, אברם גרנט בצ'לסי. זה נותן לזה יותר אתגר. אחרת זה סתם כדורגל".

הקבוצה שאני הכי פחות אוהבת: "הפועל תל אביב, למרות שהשנה הם בסדר".

שיר אוהדים: "אני לא מאלה ששרים".

אליל ילדות: "אין לי כאלה. זה חדש לי יחסית, הצטרפתי לבעלי וזה לא בגלל אהבת ילדות, אז אין לי אלילי ילדות".

הרומנים של בית”ר

גורי אלפי, אוהד בית"ר ירושלים, זוכר את השחקנים הזרים מהאליפות שלפני 11 שנה

פז"מ ביציע: "קרוב ל־20 שנה. כילד הלכתי לאצטדיון ימק"א עם חבר טוב ושם התחיל הרעל. אני זוכר את עצמי לוקח חתימות של אורי מלמיליאן ואלי אוחנה פעם אחר פעם. עדיין יש לי חולצה של אוחנה. היתה תקופה שהפסקתי ללכת והייתי רואה משחקים בטלוויזיה. כשהתבגרתי, אחרי הצבא, התחלתי ללכת יותר למשחקים. כשנהייתי פרצוף יותר מזוהה הפסקתי, כי הרגשתי שקשה להתנהג כמו בבון. הייתי מודע לעצמי ולא רציתי להתנהג כמו חבריי ליציע".

הפעם הראשונה שלי: "זה היה משחק אימון של בית"ר כשהייתי בן שבע או שמונה. ישבתי עם עוד ארבעה אנשים בימק"א. לאחד קראו 'העורב', השני 'דוד חצוצרה' ועוד שלושה לא מזוהים".

רגע מתוק בחיים: "האליפות של עונת 1996/7. זאת היתה תקופה הזויה, היו לבית"ר הרבה שחקנים רומנים".

לא נשכח לא נסלח: "הנטישה של יוסי אבוקסיס. כל כך אהבתי אותו כשהיה בבית"ר, אבל ידעתי שהוא אדום מבפנים וכאב לי שהוא עזב".

הדבר הכי משמעותי שעשיתי בשביל לראות משחק: "הלכתי לאצטדיון בלומפילד וישבתי עם צעיף של בית"ר ביציע של הפועל, רק כדי לראות את המשחק".

קבוצה אהודה בחו"ל: "מנצ'סטר יונייטד. אמא שלי ילידת מנצ'סטר, אז זה מתחבר".

הקבוצה שאני פחות אוהב: "באירופה אני מפרגן לכמה קבוצות, אבל בארץ אני לא לוקח שבויים מהפועל תל אביב".

שיר אוהדים: "שיר האליפות של 1996/7, 'הא הא הא הא בית"ר/ הא הא הא האלופה/ לכל משחק אני הולך/ את בית"ר אני אוהב'".

אליל ילדות: "אלי אוחנה, ללא ספק".

סיפורים מהקופסה

טל ברמן, אוהד מכבי נתניה, היה באקסטזה אחרי משחק העלייה לליגת העל

טל ברמן אוהב אתכם! מכבי נתניה (צילום: טל שחר)

פז"מ ביציע: "בערך 25 שנה, מגיל שבע־שמונה. כשהייתי ילד גדלתי בקריית אונו. רק בחטיבה ובתיכון, כשהיו משחקים באזור תל אביב, הייתי מצליח להגיע. כשנהייתי קצת יותר בוגר כבר התחלתי ללכת לכל המשחקים. בשלוש השנים האחרונות אני בקושי הולך למשחקים כי יש לי שלושה ילדים וקשה לעזוב הכל בשבת בערב".

הפעם הראשונה שלי: "זה לא המשחק הראשון, אבל אני זוכר את משחק חצי גמר גביע המדינה ב־1988. אצטדיון רמת גן: מכבי נתניה נגד הפועל תל אביב. הלכתי עם חבר אוהד הפועל, ישבנו ביחד והיתה התרגשות אדירה. היום, כשאנחנו שני אנשים בוגרים, אין מצב שנלך ביחד ונשב ביחד, כי כל אחד יישב ביציע שלו. ככל שאתה מתבגר אתה נהיה יותר ילד".

רגע מתוק בחיים: "כשנתניה עלו לליגת העל מהליגה הלאומית במאי 1999. זה היה הרגע שהייתי באקסטזה הכי גדולה של החיים שלי, הייתי על סף עילפון. אחרי עונה מאוד מפרכת וארבע שנים בליגה הלאומית, נתניה חזרה לליגת העל.  

משחק העלייה היה בפתח תקווה נגד הפועל לוד וכל הדרך לנתניה נסענו בשיירה של אוהדים. היו ריקודים בצומת מורשה והיה טירוף מוחלט. בחיים לא הייתי באקסטזה של צרחות ואושר, באמת אובדן שליטה טוטאלי".

לא נשכח ולא נסלח: "לפני חמש או שש שנים הורידו לנו נקודה אחת בגלל משפחת לוזון. זה היה מאוד משפיל ומלוכלך".

הדבר הכי משמעותי שעשיתי כדי לראות משחק: "מדי שבוע, כשאני מנסה לראות את המשחק, מטפסים עליי שלושה ילדים על הראש, אז צריך אקרובטיקה מיוחדת בשביל זה".

קבוצה אהודה בחו"ל: "ליברפול. כמו שהתחלתי לאהוד את נתניה כשהייתי ילד, ככה עם ליברפול. בתחילת שנות ה־80 היא היתה הקבוצה הכי גדולה באנגליה".

הקבוצה שאני הכי פחות אוהב: "מכבי תל אביב. יש משהו ברוח של המועדון שהוא בלתי נסבל בעיניי. וגם הרבה מאוד חברים שלי אוהדים את מכבי תל אביב, מה שאוטומטית מוריד את מעמדה בעיניי".

שיר אוהדים: "שום דבר מיוחד".

אליל ילדות: "עודד מכנס, כמובן. בגלל שהוא היה ה־כוכב של הקבוצה".

אין דין ואין דיין

ליאור דיין, אוהד בני יהודה תל אביב, חטף מכות מהמשטרה אחרי שקפץ מעל הגדר

אוהד כל קבוצה שיוסי בניון משחק בה. ליאור דיין (אביב חפי)

פז"מ ביציע: "כמעט 18 שנה. מכיתה א' הלכתי למשחקים. התחלתי לאהוד את בני יהודה כי הם לקחו אליפות וגביע בשנה שלפני. בשנתיים האחרונות אני הולך קצת פחות כי הקבוצה עברה לשחק בבלומפילד במקום בשכונת התקווה, אבל עקרונית מכיתה א' אני הולך כל שבת למשחקים, בוכה מתי שצריך. הכל".

הפעם הראשונה שלי: "בגיל שש הלכתי למשחק מול מכבי תל אביב בשכונת התקווה. הפסדנו 5:0, אבל אני רגיל שאנחנו חוטפים חמישייה. אם אנחנו מנצחים 5:0 אני מופתע".

רגע מתוק בחיים: "כנראה ששני המשחקים שנשארנו בזכותם בליגה במחזורים האחרונים. אחד היה מול צפרירים חולון כשניצחנו 5:1 והשני היה כשנשארנו בליגה אחרי שניצחנו את כפר סבא ואלון מזרחי הכניס את השער".

לא נשכח ולא נסלח: "את הירידה של הקבוצה לליגה הלאומית לפני איזה שבע שנים. נסעתי למשחק חוץ באשדוד, הפסדנו וירדנו ליגה. לא הפסקתי לבכות".

הדבר הכי משמעותי שעשיתי כדי לראות משחק: "כילד, בגיל 12 בערך, הייתי תופס טרמפים מהמושב שגדלתי בו בדרום ועד לשכונת התקווה".

קבוצה אהודה בחו"ל: "כל קבוצה שיוסי בניון משחק בה אני אוהד. עכשיו זה ליברפול אז אני אוהב את ליברפול".

הקבוצה שאני הכי פחות אוהב: "מכבי חיפה, למרות שבשכונת התקווה בטח יגידו הפועל תל אביב. היה משחק נגד הפועל תל אביב שקפצנו מעל הגדרות. אני הייתי בין הקופצים הראשונים וחטפתי מכות מהמשטרה כמו כולם".

שיר אוהדים: "אני הכי אוהב שצועקים מהיציע הצפוני לדרומי, 'בני יהודה מלחמה'".

אליל ילדות: "יוסי מדר. השחקן הכי גדול שצמח בבני יהודה והכי גדול שלא יצא ממנו כלום. כבר כילד ועד היום היה לי חלום אחד: לקנות נעליים אדומות כמו של יוסי מדר". 

• תוכלו לקרוא על חוויות הכדורגל של יגאל שילון, רון קופמן ואייל גולן בגיליון פנאי פלוס החדש