ואז, אחת מכן עוברת לגור בסלון
עברתן לגור יחד בהליך מזורז, ואחרי שבועיים או חודשיים תם ירח הדבש. מתחילות המריבות על הכלים, הכביסה, חשבון החשמל, ושוב שכחנו להשקות את העציץ. לפי כל הסימנים ועל הנייר, זה אמור היה לעבוד לעולמי עד, אבל "עולמי עד" זה מפחיד מדי
אחרי שבועיים, חודש, חודשיים, תם ירח הדבש. מתחילות המריבות על הכלים, הכביסה, חשבון החשמל, ושוב שכחנו להשקות את העציץ. כיפים קטנים של לגור ביחד ממשיכים להיות, על רקע כל זה: להזמין חברים אליכן, לשבת ולדבר עד ארבע בבוקר ביום שישי סתם שתיכן, לשמוע שוב את הדיסק של סינטרה ולרקוד בסלון, לראות סרטים מכורבלות בפוך. כמו שאתן חולמות, כמו שאני חולמת.
בשלב כלשהו, אחרי מריבה עשירית על נושא מטופש, את (או בדרך כלל היא) פתאום מבינה שזה לא הולך לשום מקום. כל היופי והרוך והמתוק הזה היו חלום גדול, ומי שעומדת מולך אינה בדיוק מה שחלמת שיהיה לצידך עד הנצח.
זו אכזבה מרה. המון כעסים מתעוררים, גם על השינויים ששתיכן ערכתם בחיים כדי להתקרב, גם על זה שזה בעצם לא מה שחיפשתן, למרות שזה אמור היה להיות. לפי כל הסימנים ועל הנייר, זה אמור היה לעבוד לעולמי עד, מה זאת אומרת. האכזבה ממיתה מהר מאוד את התקשורת ביניכן, ואחריה קורס החלום המשותף באופן סופי. תוך זמן קצר אחת מכן עוברת לגור בסלון, על הספה הנוחה שהיא דאגה שתהיה שם, אם גם היא עברה יותר מקשר רציני אחד.
בעיניי, כל דבר נראה רע אל מול הנצח. החל מההרגל המגונה שלה להשאיר בגדים בכל מקום (אני הולכת לאסוף אחריה בגדים כל החיים עכשיו?!) וכלה בארוחות הלא בריאות שלך (את מתכוונת לאכול כאלה אחוזי שומן גם בגיל 45? אללה ירחמו!).
דברים קצת פחות מאיימים כשזה רק לעכשיו
במילים אחרות, "נצח" מזמן הפסיק להיות מדד מבחינתי. ה"עכשיו", לעומת זאת, עובד קצת יותר טוב. פתאום דברים קצת פחות מאיימים עליי, כשזה רק לעכשיו: לאכול בריא, לסדר את הבגדים במקום, לזכור שצריך לסדר את הבית לפני שהיא מגיעה (אני הטיפוס המבולגן, הן הטיפוס שמשתגע מזה).
עכשיו זה משהו שאולי חולמים בו פחות, ולא נאחזים בשניות החמימות של הסרט שראיתן בשבת, או הארוחה שבה הכל התיז מהגז והלכתן מלחמת אוכל קטנה ולא כל רגעי הקודאק האלה. יותר כיף ליהנות גם מכוס קפה יחד אחרי יום עבודה בלי כל השמאלץ ההוליוודי והכינורות ברקע. למעשה, הכינורות התחילו לעצבן אותי בזמן האחרון, קשה לדבר כשהם ברקע, ומי צריך גם את האיש שצועק "קאט" בסוף כל רגע רומנטי.
נשמע פשוט? כשעוברים לגור יחד אחרי תקופה קצרה, זה הכי לא פשוט שיש. הרי כולנו גדלנו על סדרות אמריקניות. זו שהיא חובה ללסביות, ובייחוד ללסביות נשיות, דווקא מראה את האמת במערומיה העשירים בלוס אנג'לס ("ישנן בנות"). מערכות היחסים שם, וההקשרים הביצתיים (האקסית של האקסית של האקסית וכו'), מוכיחים כמה חלומות כאלה שבירים, ועד כמה דברים צריכים לקרות לאט, בזהירות, בעדינות. ברוך, בעיקר.
היא כל כך מדהימה, כל כך בא להיסחף
רק שקשה ללמוד את זה על רקע מיליוני הסדרות האחרות שמראות לנו איך האהבה מנצחת תמיד. זה בהרבה מקרים קשה, כשהאדם שמולי כל כך מדהימה, כל כך משכרת, וכל כך בא להיסחף, ובעצם, למה לא, הרי זה חלום יפה כל כך. רק שההתנגשות במציאות במהירות של 140 קמ"ש קשה יותר מזו של 30 קמ"ש. פיזיקה פשוטה. אבל איפה היגיון ואיפה מערכות יחסים לסביות, לפחות אלה שיצא לי להכיר ולחוות.
יש אסכולה שלמה של לסביות המכונות בקהילה "לסביות וולך", על שם המשוררת יונה וולך ז"ל. הן מתאפיינות במשקפי שמש כהים, בילוי אינטנסיבי בקפיטריה של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב והבעת פנים אניגמטית (כן, לכל אחת יש הגדרה אצלנו. גם לך). הן היו מצטטת כאן שורה של יונה וולך, האחת והיחידה, "לחיות במהירות הביוגרפיה". ממש לפי השורה הזו, מערכות יחסים של נשים שאוהבות נשים לא פעם טסות להן, אל החלום, אל הנצח, אל הקיר של המציאות, ב-140 קילומטרים לשעה.
החלק היפה הוא שאנחנו לא מפסיקות לחלום, אלא ממשיכות לקוות, גם אחרי הפגיעה השמינית וה-18. סבתא שלי היתה אומרת שאין באמת צלקות על הלב. זה כנראה נכון גם על לב של לסבית, מבולגן ככל שיהיה, מהיר ככל שיהיה.
האימייל של ענת
עוד ציורים של עירית רבינוביץ
לפנייה לכתב/ת 
