"שמע קולי", אלבומו החדש של מאיר בנאי, הוא מפה של אוצר שהיא גם האוצר עצמו. בנאי, כמו כורי זהב אחרים בזמן האחרון, גילה שאפילו לא צריך לחפור. מספיק לגעת קלות בשכבה הדקה שעל פני השטח וכבר החלל מתמלא במילים ובצלילים עתיקים, מגרים בצבעוניותם שלא דהתה. אפשר לחפון אותם, להתמלא מהם ואז להוציאם שוב לחלל, מעורבבים כבר בחומרי הלב שנגעו בו.
וכך, כמו נעתרו לקריאה מיסתורית, הגיעו ומגיעים מוזיקאים, כל אחד בסגנונו הייחודי אבל בעיתוי משותף, למנגינות ולטקסטים יהודים מסורתיים. עובדיה חממה ויונתן רזאל שאלבומיהם זכו להצלחה, ומיכה שטרית עם ליאור אלמליח, אהוד בנאי, שלמה גרוניך ואחרים שעומדים להוציא אלבומים המבוססים על פיוטים ופסוקים מהמקורות.
מאיר בנאי, שש שנים מאז אלבומו הקודם, יושב בנחלתו החדשה-ישנה בטבעיות. זו הפעם הראשונה שבה הוא שר מילים שאינן שלו אבל הן נשמעות שלו, למרות חתימותיהן השונות: שלום שבזי, אבן גבירול, אברהם אבן עזרא ופייטנים נוספים. כשבנאי שר את המילים "בתוך חיקה מלוני" (מתוך "איילת חן" של שלום שבזי) מרגישים את הביתיות, שגם עוברת למאזין וגורמת לו לעבור בעצמו לדירה הזו.
חדר אחרי חדר, שיר אחרי שיר, וכולם מרגשים - יפים ועשירים, אבל צנועים. מנגינות חדשות למילים ישנות, מנגינות ישנות בעיבודים חדשים, מנגינות חדשות על בסיס לחנים עממיים, והן מתמזגות עם המילים בקולו החם של בנאי. הקול הזה נשמע נהדר - חם, ידידותי, נינוח, רך מתמיד, אבל גם מגוון עם הבעה מיוחדת לכל ניואנס, מורכב ומוקפד.
ניכר שבנאי בנה בהתכוונות כל צליל והתאים את עצמו לתוכן. למשל, ב"שמע קולי", שבו הוא מתעצם בקול מוכפל כשהוא משחק בין איטיות לחיפזון, בהתאם לדחיפות של התפילה. בשיר "לך אלי" (שיצא כסינגל ראשון שהצלחתו הקדימה את הוצאת האלבום) חשים בבירור תשוקה ממש פיזית לאל. בפיוט "מקהלות עם", שהוא טקסט של שמחה, בנאי מוסיף גוון של עצב בלחן ובהגשה.
ומלבד תפילות ושירי אהבה לאל, שנחווים גם כשירי אהבה משכנעים לדמות בשר ודם, ישנו גם שיר בשם "המשחק בקוביא" (שמחברו אינו ידוע) ובו ביקורת על תופעת ההימורים, אבל בנאי שר את הטקסט המאיים והמקלל ("אחריתו מרורים"... כל אנשי ביתו שונאים אותו ומצפים יום מותו בשמחה ובשירים") בעדינות. נושק גם כשהוא נושך, ומסיים בטון ערגתי, שמרמז על אמפתיה למהמר המוקע.
מאיר בנאי נשמע באלבום הזה שלם אבל לא זחוח, וגם ישראלי לא פחות מאשר יהודי. זה מתבטא באופן שבו הוא מזדהה ומעורר הזדהות בתיאורי עונג וכאב שנשמעים בני זמננו עם נאמנות, הן למקורות המוזיקליים היהודיים, בעיקר בסגנון מזרחי עממי (במיוחד בפיוט "בזוכרי על משכבי") והן למקורות הרוק שגם הוא נוכח. לשילוב המוצלח הזה אחראי גיל סמטנה שהפיק מוזיקלית ועיבד עם בנאי ועם אור ברקת, מיכאל אבגיל, עמית יצחק ודוד עדה – שגם ניגנו היטב. התוצאה היא מוזיקה נעדרת גימיקים שבנויה על נגינה בעלת עומק הניזון מהרגש. ביחד הם יצרו חום של הופעה חיה - תוצאת ההקלטות שנערכו בטייק אחד של נגינה משותפת.
כדי ליהנות מ"שמע קולי" לא חייבים להאמין, אפשר להיות אתאיסטיים וכופרים. היופי הזה כה מושך עד שניתן לחוות אותו גם מבחוץ. הלב כבר יעשה את שלו, כל מה שנדרש הוא אוזניים כרויות.
- "שמע קולי", מאיר בנאי, אן אם סי
