מגאלומניה
וינסנט גאלו, יוצר ואמן אקסצנטרי במיוחד, מופיע בימים אלה בברים חשוכים עם הרכב אקספרימנטלי. שליחנו בפילדלפיה נקלע לאחת ההופעות הביזאריות שלו, וגם תפס אותו לשיחה קצרה
"הנשים הקוראות הצעה זו מודעות בוודאי ליכולותיו הרב גוניות המדהימות של מר גאלו בכל תחומי היצירה, אך לאלה חשוב להוסיף גם את כישוריו האתלטיים היחודיים, את העובדה שגובהו של מר גאלו הוא 1.80 מטר, בעל עיניים כחולות ואיננו סובל מפגמים גנטיים או ממחלות משפחתיות. למרות היותו בן יותר מ-40 ראשו עדיין עמוס בשיער, ואם ראיתם את סרטו "בראון באני", ודאי התרשמתן מגודל איבר המין שהוא עשוי להעניק לילדיכן", כותב גאלו ללא שמץ של ענווה. הוא אף טורח לציין כי נשים יהודיות יזכו להנחה כיוון שהדבר יבטיח ליילוד סיכויים טובים יותר לזכות בבוא היום באוסקר או בפרס משמעותי אחר, אם יחליט לפנות לעסקי הקולנוע.
"בראון באני". התרשמתן כבר מגודל האיבר?
הצעות מסוג זה, מבדרות, יהירות או מכעיסות ככל שיהיו, לא צריכות להיות זרות לכל מי שמכיר את אופיו של השחקן-במאי-תסריטאי-מוזיקאי האינדי האמריקני בן ה-46. הרי הוא זה שהצליח במסגרת האגו טריפ הכרוני שבו הוא נתון, להעניק כבר כמה פעמים בעבר פרשנות מעודכנת למונח גסות רוח. כך היה למשל כשהידרדר לסדרת התבטאויות דוחות במיוחד, שבשיאן טען כי הטיל כישוף שימיט סרטן על מבקר שקטל את "בראון באני" והגדיר אותו כ"סרט הגרוע ביותר שהוצג אי פעם על בימת פסטיבל קאן".
ועם זאת, גאלו, שבאמתחתו עשרות הפקות קולנועיות וטלוויזיוניות, הוא גם אחד האמנים המעניינים והמוערכים בסצינת האינדי האמריקנית. מדובר בתמנון רב זרועות אמנותיות, שהגיח לתודעת המיינסטרים בתפקיד שגילם לצד ג'וני דפ ב"חלום אריזונה", ומאוחר יותר אף זכה לתהילה בינלאומית ולפרסים כשגילם את בילי בראון בסרטו הסמי-אוטוביוגרפי, "בפאלו 66".
אין לזה מחיר
כעת חוזר גאלו לפעילות מוזיקלית. הפרויקט החדש שלו עונה לשם המוזר "RRIICCEE", ובו הוא משתף פעולה עם גיטריסט להקת הול לשעבר, אריק ארלינדסון, הקלידנית רבקה קסביאן והמתופף ניקולאס האס. בבסיס ההרכב עומד הניסיון של גאלו לקיים "התרחשות בימתית" שכולה אלתורים ואקספרימנטים אלקטרונים נטולי שירה, המנוגנים ללא כל תכנון מוקדם או יד מכוונת.
גאלו מצלם. אותו אסור לצלם (צילום: יהונתן ובר)
ל"RRIICCEE" אין שירים או רצועות אינסטרומנטליות מגובשות, וכל הופעה במסגרת הסיבוב שעורכת הלהקה כעת בארה"ב אמורה להיות שונה לגמרי מקודמתה. הכל בהתאם למה שמצליחים חברי ההרכב להוציא מכליהם ומטונות האפקטים הפזורים על הבמה בערב נתון. נשמע יומרני? זאת כנראה הסיבה מדוע דווקא אחד כגאלו ימהר לקחת על עצמו פרויקט שכזה.
"אימפרוביזציה איננה מילה טובה לתאר את מה שאנחנו עושים", מספר גאלו ל-ynet על הפילוסופיה שעומדת מאחורי הפרויקט. "באימפרוביזציה עדיין קיימת מחוייבות למבנים ולשפה מוזיקלית מסויימת. אנחנו מלחינים תוך כדי ההופעה וזה דורש מאיתנו להיות הרבה יותר גמישים, ובעיקר במודעות מלאה. אנחנו ממציאים הכל אבל לא יורים באפילה, מנסים לארגן מבנים מוזיקליים שאנו מזהים באותו רגע ולבנות עליהם, תוך ניסיון שלא ליפול לקלישאות. אני חושב שמודעות היא המילה הטובה ביותר למה שאנו עושים" .
והוא מוסיף: "העדפנו לא ללכת בדרך הרגילה של להקה שעושה חזרות, מקליטה ואז יוצאת לסיבוב הופעות כדי לנגן את אותם חומרים שוב ושוב כמו בקברט נודד. בחרנו בפתיחות, ברצון לצמוח ולהשתנות בטבעיות. המוזיקה כבר נוצרת מעצמה במהלך ההופעה".
"צורות מוזיקליות שעדיין אינן קיימות"
הניסיון לשמור על ספונטניות מוחלטת לכל אורך ההופעה, הוא כנראה גם הסיבה שהם נמנעים מלבצע את שיריו הנהדרים של גאלו מ"When" ואפילו לא שבריר מהקטעים האינסטרומנטלים הקודרים והיפהפיים שהרכיבו את אלבומו השני. מאותה סיבה חברי ההרכב גם סולדים מהרעיון שהופעתם תתועד ולכן הוצבו כמעט בכל פינות המועדון בו התקיימה ההופעה, שלטים האוסרים על צילום או הקלטת האירוע. אפילו הסאונדמן הזכיר בקול מאיים שמי שייתפס בעקבות פלאש מיותר, ייזרק החוצה כלאחר כבוד.
בפועל על הבמה, מה שמתקבל, הוא ג'אם סשן ביזארי למדי שלא ניתן להגדירו בז'אנר מסוים, עמוס מראשיתו ועד סופו באנדרלמוסיית צלילים, שכל קשר ביניהם מקרי בהחלט. ברגעים בהם גאלו וארלינדסון עולים על ריף מוזיקלי מעניין, הם מצליחים להתרומם מעט מעל לשעמומון הכללי. אך ביתר הזמן הם שרויים בניסיונות נואשים לייצר רצף מוזיקלי שאיננו בגדר קקפוניה מוחלטת.
מעטים היו הצופים בבר הקטן בו נערכה ההופעה שלא נעו בכסאותיהם בשלב כזה או אחר בחוסר עניין. אחרים פשוט פרשו בנימוס לבר שבצדו השני של האולם כדי להרוות את צמאונם בבירה, מתוצרת המבשלות הקטנות הרבות שפועלות באזור פילדלפיה. בתום שעה וקצת של המהומי גיטרות והדהודי קלידים הם מסיימים את "תפילת המודעות" שלהם וגאלו מתפנה למצלמות ולמעריציו.
"מקור הכוח של RRIICCEE הוא הספונטניות שהיא מייצרת", אומר גאלו שעה שהוא לוחץ את ידי, עדיין מתפעל בחיוך כובש ומנצח מהעובדה שבאתי מישראל לראות אותו בהופעה. "אנחנו פתוחים לצורות מוזיקליות שעדיין אינן קיימות ולמרות זאת, היי, אם לא היינו אומרים לקהל שכל מה שנעשה על הבמה מאולתר לחלוטין , ספק אם הוא היה יודע זאת בעצמו".
- וינסנט גאלו ו-RRIICCEE, מועדון ג'וני ברנדה, פילדלפיה
לפנייה לכתב/ת 
