"אין דבר יותר משעמם מתיאטרון מעניין"

אחרי 30 שנה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מניח הבמאי יוסי יזרעאלי את גלימת ההוראה ומפליג למחוזות אחרים. יש לו ספר שירים שביעי בקנה ורומן קבלי שיראה אור בהוצאת כתר בחודש מארס. בין לבין, לצד שנת שבתון בארה"ב ועם גיחות ארצה לטובת פרויקטים של בימוי, הוא ממשיך לתכנן מהפיכות.

נביא הזעם של התיאטרון הישראלי, שניהל את הבימה והחאן הירושלמי אך מצא מפלט בשולי הממסד, לא יכול עוד לשתוק. רגע לפני שעולה על במת תיאטרון האוניברסיטה הגרסה שלו למחזה "המלך ליר", כמתנת פרידה מהחוג, הוא אומר: "שקספיר חוזר ומזכיר לנו מה זה האירוע הזה שנקרא תיאטרון. 'המלך ליר' מדבר על שגשוג מדומה ומה שמסתתר תחתיו - טיפשות, קוצר רוח ואנוכיות, כך שלמעשה התקבצנו פה הערב לחמול על המין האנושי".

יזרעאלי אמור היה לביים את המחזה בתיאטרון הקאמרי, שבסופו של דבר העביר את המלאכה לידיו של הבמאי הגרוזיני רוברט סטורואה. כמענה החליט יזרעאלי להעלות את ההפקה באוניברסיטה עם להקת שחקנים שמורכבת, מרביתה, מתלמידיו, בוגרי החוג ומוריו, למעט יצחק חזקיה המגלם את דמותו של המלך הנבגד.

יזרעאלי. נביא הזעם של התיאטרון העברי (צילום: מרב יודילוביץ')

לתפקיד הראשי לוהקה בתחילה כלת פרס ישראל, השחקנית אורנה פורת, שנאלצה לפרוש מההפקה בעקבות מצבה הבריאותי. זו אמורה היתה להיות סגירת מעגל עבור יזרעאלי, שהחל את הקריירה התיאטרונית שלו בישראל בזכות התערבותה של פורת לפני 43 שנים. "טומי לפיד, שהיה בזמנו נציג מעריב בלונדון, כתב על במאי ישראלי צעיר שמקבל ביקורות מצוינות באנגליה", הוא מספר, "בעקבות כך פנתה אלי אורנה פורת שרצתה להקים תיאטרון לילדים ליד הקאמרי וביקשה שאביים את 'עוץ לי גוץ לי'. מכאן והילך, השאר זה היסטוריה".

גלות מרצון

היסטוריה לא חסר לספר על יזרעאלי. הבחור הצעיר שנחת בישראל היישר מספסל האקדמיה המלכותית לדרמה ואוניברסיטת בריסטול בלונדון והוזמן מאוחר יותר על ידי המחזאי האמריקני, ארתור מילר, לביים את "ציד המכשפות" בברודווי, בהשתתפותם של מרטין שין ומייקל יורק. למרות הבלחות אל לב הממסד עם הפקות כמו "צור וירושלים" בתיאטרון בית ליסין או "אשליה" בתיאטרון החאן, בשנים האחרונות מצא יזרעאלי את דרכו בשולי המיינסטרים, ובכל זאת עם השפעה גדולה עליו.

"גלות היא פה, חירות היא שם", הוא מצטט את האביר קנט מתוך המחזה. "אני חוגג את החופש שלי. אחרי שנים בממסד, אינני רוצה בו עוד ומעבר לכך, אני לא מבין מה בדיוק הם עושים שם. כששחקנים קמים בבוקר, מה הם רוצים לממש? על מה חולמים היום במאים צעירים? אולי זה יישמע גרנדיוזי, אבל איפה יוסי יזרעאלי של לפני 20 שנה, כיום? איפה פרחי הגן האלה שינערו ויפרצו דרכים חדשות?".

לכן אתה מביים כעת בתיאטרון האוניברסיטה?

"אנחנו עושים פה פריצת דרך, מרגישים כמו ילדים קטנים שהולכים את צעדיהם הראשונים. זו חוויה אדירה. הכוונה לעלות את ההפקה 16 פעם בלבד. זה הכל וזה מספיק לי. אני היום בעד קהל קטן, לא אספסוף גדול. בתנאים הסוציו-תרבותיים שלנו, על חרדת הקניינים של תיאטרון הצפון והדרום, מפעלי המנויים וועדי העובדים, לא פלא שבהבימה רוצים למחזר את האולם הגדול. זה לא אולם לתיאטרון, זה אולם לטאלנטים וזו הפעם הראשונה שבה המושג 'מושב לצים' התחיל לעבוד עלי ברמת מעיים ולגרום לי לכאב בטן אמיתי. התיאטרון הזה הוא מושב לצים במובן העמוק של המילה על התִפְלוּת וההִתַפְלוּת שבה".

"שקספיר מזכיר לנו מהו תיאטרון". מתוך החזרות (צילום: מרב יודילוביץ')

למרות המילים הקשות, יזרעאלי, מדגיש סייגים. "כשאני אומר ממסד, אני עושה עוול למוסדות כמו תיאטרון החאן שהוא תיאטרון נפלא וגם גשר שהוא חשוב ומעניין. יש כמובן גם את אנסמבל הרצליה תחת ניהולה של אופירה הניג, שעושה רושם שהולך לכיוונים נכונים", הוא אומר.

אבל אם היכולת להכתיר תיאטרון לאומי חדש לישראל היתה נתונה בידי יזרעאלי, הוא היה מעניק אותו לתיאטרון תמונע. ההצגה "על החטא" של תיאטרון מלינקי שעלתה בתמונע, היא הפרשנות הטובה ביותר לקלאסיקה שהוצגה לדידו בישראל בעשור האחרון. "זו עבודה יוצאת מן הכלל שנוצרה בתקציב שרוך נעל מול המפלצת שבונים היום להבימה בקרוב למאה מיליון שקל", הוא אומר.

בתוך כל אחד מאתנו מסתתר פשיסט קטן

עמדתו של יזרעאלי כלפי המבנה החדש של התיאטרון הלאומי הנוכחי, הבימה, נחרצת. "זו אנדרטה גסה. תערובת של קניון או אסוציאציה חופשית לארכיטקטורה נאצית שבנתה בנייני ציבור כקוביות ענק", הוא אומר, "זה עצוב כיוון שהתיאטרון היום הפך למוסד אחוז חרדת חוסר ההתקבלות. 'שיאהבו אותי', 'שיקנו אותי', הם אומרים ומפזרים אמרות כנף כמו 'הקהל לא טיפש' – משפט של הנהלת רשת מקדונלדס שמאכילה את העולם בג'אנק פוד. הם רוצים 'תיאטרון קומוניקטיבי' אבל מה זה אומר? אין בעיני מילה מסוכנת מזו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר פשיסט קטן והסכנה היא שהדברים יצאו מפרופורציה. קומוניקטיביות לשיטתם בוז לאינטלקט ופחד ממורכבות.

"סטאלין השתיק את שוסטקוביץ ולא נתן לו להופיע כי הוא לא היה מספיק קומוניקטיבי. הוא זרק מהמוזיאונים את כל האבסטרקט הרוסי כי זה לא היה קומוניקטיבי. הבדיחה הגדולה היא שלו היום היו מגיעים לאחד התיאטראות בישראל מחזות של סמואל בקט או הרולד פינטר בלי שאיש היה יודע מי הכותב, אף אחד לא היה מסתכל עליהם כי זה לא קומוניקטיבי. זו סכנה. ברגע שהאמנות מפסיקה את החתירה המהפכנית, החתרנית והבלתי פוסקת, היא מתחילה לא רק למחזר את עצמה אלא לנוון את עצמה לדעת. צריך לזכור שגם ההתפוררות של האימפריה הרומית, החלה בקולוסיאום".

יצחק חזקיה בתפקיד המלך ליר (צילום: מרב יודילוביץ')

"השאלה היא לא מה הקהל רוצה לשמוע, אלא מה אני רוצה להשמיע. אומר את זה באופן יותר חריף – ככל שהתיאטרון פופולארי יותר, כך הוא פחות רלבנטי. בדיוק כמו שג'אנקפוד לא קשור לתזונה. אתה מקבל סוג של תִפְלוּת. גם כשעושים בתיאטרון הציבורי קלאסיקה זה עיבודים להפקות שראו בלונדון או איזה סוג של רידוד פשטני לשקספיר שהפך למיישׁעֲלֶה, סיפורצ'יק.

"תיאטרון זה מורכבות אינסופית וגילויים אינסופיים, לא קונצים ומחשבות איך לעשות את הדברים 'מעניין לקהל'. אותי, יוסי יזרעאלי, אין דבר יותר משעמם מתיאטרון מעניין. זה מה שהם רוצים? שיבורכו. אני לא רוצה את זה. אז כן, בשביל התיאטרון הממוסד אני כאב ראש, עוכר שמחות, חוזה לך ברח".

"זה לא קהל, זה אספסוף"

כנביא זעם בשערי העיר יזרעאלי מדבר על חורבן ומציג כדוגמה את קריסתו של תיאטרון חיפה. "זו קטסטרופה וזה עצוב נורא, אבל זה קרה כי שכחו את ה'למה', לא כי לא יודעים את התשובה", הוא אומר, "תיאטרון לא יכול להתחרות בערוץ 2 ובמלכות כוכב נולד. אנחנו צריכים אולמות קטנים. את ההצגות הגדולות ביותר של תיאטרון הבימאי – 'הדיבוק', 'היהודי הנצחי' ו'הגולם' – העלו באולמות שגודלם היה כגודל הבימרתף. זה נעשה בכוונת מכוון.

"תיאטרון הוא בית כנסת חילוני ולהיות זנב לערוץ 2 זה מבייש ומעבר לכך, גם לא מועיל. התיאטרון צריך למצוא את המיוחד שלו, ששום מדיום אחר לא יוכל לעשות". ואולם יזרעאלי מרגיש שידיו וידיהם של כשרונות רבים קשורות מאחורי הגב. "אני מרגיש אחריות אדירה כלפי יוצרים צעירים ורוצה לתת להם את פתחון הפה", הוא אומר, "מותר לחלום, מותר להשתגע. תגיד את מה שאתה רוצה לומר, לא את מה שהם רוצים לשמור. החרדה הזו משתקת".

"זה לא קהל, זה אספסוף. האינטליגנציה של המרכז, זו אינטליגנציה חומרנית של 'דה מארקר'. מיקי גורביץ' אמר את זה נורא יפה: זה לא קהל שקורא שירה. זה קהל שמבקש לראות את הכוכב מהטלנובלה שיצחיק אותו. ובזה אשמים התיאטראות עצמם. ידעת למשל שבמודעות של הבימה, הקאמרי ובית לסין לא מופיעים בכלל שמות המחזאים והבמאים? זה לא מעניין. זו הצורה שבה התיאטרון מתייחס לעצמו.

"הם מרדימים אותנו, הופכים את הכל לסוג של פסטה וכולם שמחים. אף אחד לא חושב יותר מדי, לא מתרגזים ועוד אפשר לנפנף בזה שהם עושים 'קלאסיקה'. ולראייה, המדד המוזר להצלחה של הצגה היא נסיעות לחוצלארץ. מישהו באמת חושב שבחוצלארץ האינטליגנציה גבוהה יותר או חרדת האספסוף שונה? זה מבהיל כי כולם מרוצים. אפילו מרוצים מאוד. חוץ מיזרעאלי".

"לא רוצה יותר, מספיק. אני רוצה להיות חופשי, לביים ולכתוב. נגמר הזמן, הלאה, הגיע זמנם של אחרים. אני אמצא כלים אחרים להשפיע. אני מעדיף לעבוד ברבע משכורת או בהתנדבות ולעשות את מה שאני רוצה לעשות. נמאס לי לראות שחקנים עצובים שמרגישים שהם עובדים בבתי חרושת. אי אפשר להלחם דרך מערכת פועלת שמזינה את עצמה אבל המון תרבויות התפוררו כמאתיים שנה לפני שהודיעו להן על כך. זה שוקע לאט לאט. אנחנו חיים בחדוות הג'מוסים".