איך כותבים כישלון בערבית?
תלמידים ערבים בישראל נדרשים לאתגרים גדולים יותר מעמיתיהם היהודים, אך זוכים לתקציבים נמוכים ולפיקוח הדוק יותר. מה הפלא שהם משיגים תוצאות נמוכות יותר במבחנים הבינלאומיים?
כשהגיבה שרת החינוך לתוצאות הנמוכות של תלמידי ישראל במבחנים המשווים הבינלאומיים בקריאה, היא ציינה כי הן נובעות מההישגים הנמוכים של תלמידי בתי הספר הערבים, בעוד שהישגיהם של תלמידי בתי הספר העבריים טובות יחסית: "המבחנים הללו מעידים על כך שחיות כאן שתי חברות לשוניות שונות לחלוטין... יש לנו חברה עברית ברמה גבוהה שנמצאת בעשירייה הראשונה, רכישת השפה העברית עלתה על דרך המלך. בקרב דוברי הערבית, יש שבר טוטאלי ברכישת השפה. זו נחמה פורתא שאנחנו לא לבד, כל המדינות הערביות נמצאות תחתינו. העולם דובר הערבית נמצא כולו במצוקת קריאה, אך זה לא משחרר אותנו ממחוייבות לשנות את המצב".
תמוה ביותר הקשר שהשרה מוצאת בין אזרחי המדינה הערבים שנכשלים בבחינות, לבין אזרחי מדינות אחרות. מהם גבולותיה של החברה הישראלית? היכן היא מסתיימת, והיכן מתחילה חברה אחרת? מה גבולותיו של תחום אחריותה של ממשלת ישראל, ושל משרד החינוך הישראלי? דבריה של שרת החינוך משקפים אי יכולת לקבוע את הגבולות הללו.
החברות הערביות במזרח התיכון מעולם לא נתפסו על ידי הממשל הישראלי כראויות לצורכי השוואת הישגים, אפילו לא כמקור ל"נחמות פורתא". מדוע, אפוא, החברות הערביות מופיעות לפתע בדבריה של תמיר כגורם בר השוואה? הייתכן שהן הוזמנו באופן חד פעמי אל הדיון הציבורי רק כדי לאפשר לשרת החינוך להרחיק מעליה את בושת ההישגים הנמוכים?
מצוקת הקריאה של החברות הערביות איננה תוצאה של הדיגלוסיה (קיומן של שפת דיבור ושפה ספרותית) בשפה הערבית. היא תוצאה של היעדר משאבים. החברות הערביות, למעט אלו שבמפרץ הפרסי, סובלות מעוני מרוד. ההשוואה בין מערכת חינוך הישראלית שנהנית מתקציבים דומים לאלו של ארצות מערביות עם מערכות חינוך שתקציביהן נמוכים בעשרות מונים איננה רלוונטית בכלל.
גם השוואת הקשיים בלימוד שפות בין תלמידים ערבים בישראל, לבין תלמידי בתי הספר במדינות ערב אינה נכונה, מאחר שהתלמיד הערבי בישראל נדרש ללמוד את השפה העברית, להבדיל מתלמידים בארצות ערב.
עם זאת, צדקה השרה בהזכירה בהקשר זה את הקושי המיוחד בלימוד השפות אצל התלמידים הערבים בארץ, שנדרשים למאמץ כפול מתלמידי בתי הספר העבריים: תלמיד יהודי מתמודד עם שני אתגרים לשוניים: לימוד עברית ואנגלית. תלמיד ערבי מתמודד עם ארבעה: בנוסף על לימוד ערבית, עברית, ואנגלית עליו ללמוד גם את ההבדלים בין השפה הערבית המדוברת והשפה הכתובה.
המקור האמיתי לפער בין הישגי התלמידים היהודים לאלו של הערבים בארץ משתקף בדבריה של תמיר, שבחרה לשוות לדבריה גוון מעט אקדמי-אובייקטיבי: "המבחנים מעידים על כך שחיות כאן שתי חברות". השרה פוסחת כאן על שתי הסעיפים: מצד אחד היא צופה אובייקטיבית, לכאורה, ומצד שני היא נושאת באחריות הממלכתית על בתי הספר הישראלים. בפועל, דבריה מנרמלים את מציאותן של שתי מערכות חינוך בלתי שוויוניות.
המקור האמיתי לפער בהישגים נעוץ באופן בו נוצרה מערכת החינוך הישראלית. תחת שלטון המנדט התקיימו שתי מערכות חינוך נפרדות: ממלכתית לערבים ואוטונומית ליהודים. בתי הספר הממלכתיים התקיימו מתקציב הממשלה
הבריטית בלבד, והיו תחת פיקוח של מפקחים אנגלים. בתי הספר העבריים נהנו מתקציב הממשלה הבריטית וגם מכספי ארגונים יהודים בארצות המערב. הפיקוח עליהם היה לכל היותר למראית עין. עד היום מתקיימות בפועל שתי מערכות החינוך בנפרד, וגם הפערים ביניהן נותרו על כנם. בתי הספר הערבים ממשיכים לקבל פחות כסף, ויותר פיקוח.
המורכבות בהוראת שפות בבתי הספר הערבים אינה משקפת מצב חדש, להיפך, היא עומדת בעינה כבר 60 שנה. כדי להתמודד עם המציאות הזאת על שרת החינוך לקבל עליהם אחריות מלאה. לפיכך נדרשות שתי פעולות: הקצאת כספים גדולה יותר לבתי הספר הערבים, שתאפשר התמודדות טובה יותר עם מורכבות הוראת השפות, וצמצום הפיקוח עליהם שיאפשר למומחים מהחברה הערבית להוביל את בתי הספר הללו ליעדיהם החשובים באמת.
ד"ר יועד אליעז עומד בראש ארגון "אינדימאג'", העוסק בחינוך בערים מעורבות
