באמונה שלמה
מה מסוכן בתגובה של השמאל לטרור האסלאמי ולמה אסור להקשיב לסופרים בענייני פוליטיקה יותר מאשר למנקי חלונות? הפילוסוף והחוקר הבריטי טרי איגלטון מנסה לענות
פרופסור טרי איגלטון, חוקר ספרות, פילוסוף, תיאורטיקן ומרקסיסט בריטי מנהל בחודשים האחרונים ההתכתשות ענפה עם הסופר מרטין אמיס מעל דפי העיתונות הבריטית. הכל התחיל כשאיגלטון, לשעבר פרופ' לספרות באוקספורד, כיום פרופ' ללימודי תרבות באוניברסיטת מנצ'סטר, הגיב לדברים שאמר אמיס בראיון, לפיהם הטרור האסלאמי מעורר בו דחף עז לגרום למוסלמים בבריטניה סבל, עד שיעשו סדר בבית. במילה סבל, התכוון אמיס לחיפוש יסודי על גופם של אנשים בעלי מראה מזרח תיכוני, הגבלת צעדיהם, ואפילו גירוש. בתגובה, טען איגלטון כי הערותיו של אמיס נשמעות כמו התלהמות של בריון מהמפלגה הלאומנית והוסיף, כי אמיס ירש את הגזענות הזו מאביו, הסופר המנוח קינגסלי אמיס, "אנטישמי, חסר תרבות, שתיין, מלא בשנאה עצמית ובוז כלפי נשים, הומואים וליברלים".
אמיס מצידו, מיהר לסייג כמה מהדברים שאמר, וכינה את איגלטון "חרפה למקצוע" ו"מעורר מהומות הזוי". הוא הגן על אביו והביע תקווה "ברוח קולגיאלית" שאיגלטון יסתום כבר את הפה. הוויכוח בין השניים נמשך, וכעת עומד לפני שיא חדש, כאשר אמיס קיבל משרה ללמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת מנצ'סטר, ביתו של איגלטון.
ספר חדש של טרי איגלטון העוסק בשאלה, האם ישו היה מהפכן, רואה כעת אור באנגליה ומזמן לעיתון "האובזרוור" הזדמנות לראיין את האינטלקטואל השנוי במחלוקת, אשר התחלחל כאשר כונה על ידי "הדיילי מייל" "אוצר לאומי". לעומת קולות כמו זה של אמיס, קורא איגלטון בספר ובבמות אחרות, לכבד את האמונה הדתית מול הליברליזם הזחוח הבז לדת באשר היא, וראש וראשונה לאסלאם, בעיקר בקרב השמאל הליברלי והרציונאליסטי שמייצגים בעיניו אמיס ודומיו.
ספרו של איגלטון הוא קריאה מחודשת בכתבי הקודש. הוא עוסק בדמותו של ישו כמהפכן ומציב אותו בין המורדים מהשוליים ברומא, כמתנגד קיצוני לאימפריאליזם. הספר, כותב המראיין טים אדמס בעיתון, משיב את איגלטון לתחילת דרכו האינטלקטואלית בשנות ה-60, אז קנה לעצמו שם בכתב העת המסקרן, הנוצרי- מרקסיסטי, "סלאנט".
אדמס מכנה את איגלטון בן ה-65, אינטלקטואל ציבורי מן הזן הנכחד בבריטניה. "לא כתבתי את הספר הזה על ישו כדי לעצבן את מרטין אמיס", אומר לו איגלטון, "אבל אני מניח שלא ממש אכפת לי אם זה מה שיקרה".
מה ההבדל בין איאן מקיואן למנקה חלונות
מעבר לפן הרכילותי של ההתכתשות בין אחד הסופרים המרכזיים בבריטניה ובין אחד החוקרים החשובים בעולם, מעלה המחלוקת בין אמיס לאיגלטון דיון חשוב בשאלת התגובה של השמאל הליברלי לטרור האסלאמי."אין לי שום מושג למה עלינו להקשיב לסופרים בעניינים כאלה, יותר מאשר עלינו להקשיב למנקי חלונות", אומר איגלטון ב"אובזרוור", "אני לא יודע מאיפה בא המעמד שלהם. כשמישהו כמו איאן מקיואן קם ואומר 'אני מאמין בחופש אישי', זה נשמע כמו: 'הללויה, כל מי שלא מאמין, שירים את ידו', אבל אמירות כאלה לא נותנות את דעתן על בעיה הרבה יותר גדולה. מה שמשתמע מאמירות כאלה", אומר איגלטון, "היא הטענה שציוויליזציה ואתאיזם רציונליסטי הולכים יד ביד. ואני חושב שזה טיעון שמאוד מסוכן לטעון אותו. הדיון לגבי אלוהים - מוסלמי או נוצרי - נעשה יותר ויותר להזמנה לדיון על ציוויליזציה נגד ברבריות. אני חושב שמישהו צריך להתערב ולהראות את המגבלות של הדיון הזה".
כדי להבין את עמדתו של איגלטון בנושא, כותב אדמס, יש להכיר את הביוגרפיה האישית שלו. איגלטון גדל במנצ'סטר, ילד אמצעי במשפחה אירית קתולית ממעמד הפועלים. הוא התחנך בבית ספר קתולי, ובבגרותו השתעשע ברעיון להיות כומר. לבסוף התקבל לקיימברידג' ונעשה לסוג אחר של גורו תרבותי: מבקר ספרות מרקסיסטי.
עמדתו של איגלטון, כותב אדמס, אינה דתית כשם שהיא אנטי-אתאיסטית. איגלטון מאמין כי העובדה שגדל בצל הכנסייה מעניקה לו יתרון על פני יריביו העירוניים, וכי יהיו חטאיה של הקתוליות אשר יהיו, היא מעולם לא התנגדה לבחינה עצמית קפדנית.
"אני קתולי שפג תוקפו", משיב איגלטון לשאלתו של אדמס, האם הוא מגדיר את עצמו נוצרי. "הכנסייה היא ערמומית בכך שאתה אף פעם לא יכול באמת לעזוב. יש לי התנגדויות עמוקות לאופן שבו היא דפקה את חייהם של בני אדם, ועם זאת, אני הולך מדי פעם למיסה כל חיי. זה כמו לשמור על דריסת רגל בתרבות שאני מעריך".
לטענתו של איגלטון, כותב אדמס ב"אובזרוור", השאלה 'האם אתה מאמין באלוהים?' זהה לשאלה 'האם אתה מאמין במפלצת מלוך נס?'. "האתאיסטים", אומר איגלטון, "נוטים לדמיין את אלוהים עם זקן לבן, או לפחות כטיפוס כלשהו, אבל אפילו במובן הפשוט ביותר, ביהדות ובנצרות, אלוהים הוא לא אדם במובן שאל גור הוא כזה. אלוהים הוא המצב של אפשרות של כל ישות שהיא, כולל אנחנו עצמנו. הוא התשובה לשאלה למה יש משהו, ואין כלום. אלוהים והיקום אינם שני דברים יותר מאשר הקנאה שלי ורגלי השמאלית הם צמד אובייקטים".
גם אם אינו משוכנע שהאלוהים שהוא מדבר עליו קיים, כותב אדמס, איגלטון מאמין שכל מי שמחזיק באמונה הזו ראוי לכבוד, בעוד לטענתו, אנשים כמו אמיס מאמינים שכל אמונה דתית, בכל מקום ובכל זמן, אינה ראויה לכבוד כלל.
כיצד אפשר לכבד אמונה שמובילה לג'יהאד?
מנקודה זו, כותב אדמס, יוצא איגלטון להתקפתו על "השחצנות הליברלית" הטבועה בהעדר אלוהים ומאפיינת את אמיס וחבריו. השאלה היא, איך כל זה מתקשר לפונדמנטליזם המוסלמי העכשווי - כאשר אמונה באלוהים מובילה לג'יהאד, כיצד אפשר לכבד אותה?"צריך להבין את הפונדמנטליזם כסוג של פחד", אומר איגלטון. "ידיד תיאולוג שלי טוען כי ההפך מאהבה אינו שנאה אלא פחד. דמותו של ישו בכתבי הקודש היא דמות אדם חסר פחד. אנשים הנאחזים בדת שלהם או בכת שלהם חוששים מאוד ממה שנמצא מעבר, ולכן הם מאוד מסוכנים". את הפחד הזה מייחס איגלטון לתוצרי הלוואי של הקפיטליזם הגלובלי שמחריב את מרכיבי הזהות המקומית והדתית, כותב אדמס.
לאחרונה דיבר מרטין אמיס בפני קהל במכון לאמנות עכשווית בלונדון והעלה בפניו את השאלה – "האם אתם מרגישים עליונות מוסרית כלפי הטאליבן?" רק כשליש מהנוכחים הרימו את ידם בתשובה חיובית.
איגלטון צוחק לשמע הסיפור. "אני מאוד מקווה שיש לי עליונות מוסרית ביחס לאנשים שמאמינים בטבח חפים מפשע", הוא אומר לאדמס. "אבל מה שאני מתנגד לו הוא הטשטוש המסוכן של הקו העובר בין העולם המוסלמי והטאליבן, והקלות שבה תחושת העליונות המוסרית מותירה אותנו עיוורים לפשעים שלנו, או לפשעים שנעשים בשמנו. נקודה ברורה מאליה, שבכל זאת ראוי לעמוד עליה, היא שהיו אלה הברבריות והקולוניאליזם שלנו במזרח התיכון שסייעו ליצור את המצבים הללו מלכתחילה. הציוויליזציה המערבית יצרה יתרונות עצומים, אבל לא לראות את הצד היותר אפל שלהם, לא לראות את הברבריות של המערב, ולא לראות שאנחנו הורגים אלפים בעיראק ואפגניסטן, נראה לי תמים בצורה בלתי רגילה".
השיחה עוברת לעסוק בנושא המלחמה בעיראק. האם איגלטון מצדיק את פיגועי הטרור בבגדד? הוא משיב כי כל התנגדות לכיבוש היא לגיטימית. אבל, מוסיף ומקשה אדמס, מה אם הנאבקים בכיבוש אינם רוצים רק לשחרר את ארצם מכובש אחד, אלא גם לשעבד אותה למערכת אחרת, דכאנית יותר ובלתי דמוקרטית?
"אני חושב", משיב לו איגלטון, "שכל השיגעון בעיראק הוא הדגמה טובה לעובדה שאי אפשר לכפות דמוקרטיה בכוח. אנחנו תמיד אוהבים לחשוב שבמקום שישנה בעיה ישנו גם פיתרון. המצב שיצרנו בעיראק עשוי בהחלט להוכיח את ההפך, שכרגע אין שום פיתרון הולם. דחקנו את עצמנו לפינה, ולאן שלא נפנה אנחנו עשויים להחמיר את המצב".
ממש לפני תום הראיון פולט איגלטון לאדמס כי לאחרונה נמסר לו מאוניברסיטת מנצ'סטר שהחוזה שלו יסתיים בשנה הבאה. "הם זורקים אותי החוצה בתואנה שאני מבוגר מדי", הוא אומר בקדרות, "יחד עם עוד שני פרופסורים מן המניין. אנחנו בני 65, אבל זו החלטה מוטית. כנראה יש איזה משבר כלכלי. זה לא שהם משלמים לי הון, אבל אני מניח שהם יחסכו משהו. הסטודנטים די מתרעמים על זה".
אולי, מתגרה בו אדמס, הם זקוקים לכסף כדי לשלם למרטין אמיס על סדנת הכתיבה היוצרת שלו. "טוב", משיב לו איגלטון בחיוך קצת זעוף, "זה באמת מוזר מאוד שבמהלך המשבר הכלכלי הזה הם יכולים להרשות לעצמם להעסיק מישהו כמוהו".
איגלטון. לא אכפת לו לעצבן
מומלצים
