שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוקטס פוקטס
    אחרי שנים של הישגים עלובים וכדורסל הגנתי משעמם, ערן סלע משוכנע שהעונה יכולה יוסטון לעשות את זה. כלומר, לעבור סיבוב אחד מסכן בפלייאוף

    לדבר על יוסטון רוקטס בעונה שבה כולם מתעסקים עם בוסטון זה קצת כמו להשקיע במניה רדומה, ובכל זאת: הרי הפראיירים האלה חייבים להצדיק את שמם מתישהו ולטוס למעלה כמו טילים. ואם זה לא יקרה עכשיו - אחרי שהמאמן ג'ף ואן גאנדי פינה את הפרצוף החמוץ שלו מהפרקט לטובת ריק אדלמן - אני באמת לא יודע מתי זה יקרה.

     

    שיהיה ברור: כשאני אומר "זה", אני לא מדבר על אליפות. אף אחד ביוסטון לא מדבר על אליפות. אחרי מה שראו שם בשנים האחרונות, גם לעבור את הסיבוב

    הראשון בפלייאוף ייחשב מבחינתם להישג. וזה משונה מאוד, כי יוסטון היא לא איזה עיירת שדה עם קבוצה מצ'וקמקת שצריכה להיאבק על מקומה, אלא עיר ענקית עם היסטוריה מכובדת. למעשה, זאת העיר הגדולה ביותר בטקסס והרביעית בגודלה בארה"ב. מכאן שאפילו אם לא מביאים בחשבון את העבר המפואר והלא־רחוק שלהם, הרוקטס צריכים להימצא במקום אחר לגמרי בליגה. בטח עם קאדר בן זונה, שכולל את טרייסי מגריידי ויאו מינג, שאמורים להיות מין שאקיל וקובי מאוחרים, והמון וטרנים כמו סטיבי פרנסיס, סקיפ אלסטון, מייק ג'יימס, שיין באטייה וכמובן דיקמבה מוטומבו.

     

    למרות כל זה, בעונה שעברה לא הצליחו הרוקטס למלא את האולם שלהם, הטויוטה סנטר. מבחינת ממוצע הקהל באולמות, הם דורגו במקום ה־21 מבין 30 המועדונים שבליגה. ואם צריך לחפש הסברים לרוח הקרירה שנושבת מכיוון האוהדים, שני הראשונים שקופצים לראש הם אלה:

     

    א. באמת נשבר לכולם הזין מג'ף ואן גאנדי ומהסגנון ההגנתי שהוא כפה על יוסטון בארבע העונות הקודמות.

    ב. גם אתם לא הייתם קונים מנוי לקבוצה שכבר עשר שנים לא עברה סיבוב בפלייאוף. שאקיל וקובי המאוחרים? בינתיים זה נראה יותר כמו סמי וסוסו המוקדמים.

     

    האבסורד הוא, שאיך שלא מסתכלים על זה, הציפיות הגדולות מיוסטון של השנים האחרונות היו מוצדקות לחלוטין. והן עדיין כאלה: יאו מינג הוא ללא ספק הסנטר הכי טוב בעולם, וטרייסי מגריידי הוא אחד מחמשת הסווינגמנים הכי טובים שיש. לראות את שניהם משחקים יחד באותה קבוצה זה תענוג צרוף. כלומר, בתנאי שזה לא משחק פלייאוף מכריע. אז איך יכול להיות שיוסטון נעה קדימה בנחישות עד אפריל, וכשמתחילה התקופה החשובה ביותר בשנה היא מפשלת? או, בדיוק בשביל לענות על שאלות כאלה הביאו בקיץ את ריק אדלמן.

     

    פצעים וחבורות קלות

    את אדלמן אתם בטח זוכרים מהקרבות המופלאים בין הלייקרס לקינגס על ראשות המערב בתחילת העשור. הקבוצה שהוא בנה בסקרמנטו היתה פשוט מבריקה: עם ולאדה דיוואץ' כסנטר שחי על חוכמה וניסיון (אתלטיות הרי לא היתה לו); עם פג'ה סטויאקוביץ', חביב הבנות ואליל השלשות; עם מייק ביבי, הגארד החזק־מוצק שלא פוחד משום דבר; ועם כריס וובר, מר צ'אקה נקייה מחצי מרחק.

     

    באותה תקופה לא היתה קבוצה מפחידה יותר מהקינגס. היא היתה מהירה, קולעת, מתואמת להפליא, רצחנית במשחקי בית - והיא אפילו נתנה לפיל ג'קסון בראש מדי פעם. נכון, לא במאני טיים, אבל אצל סקרמנטו של אדלמן הכישלון לפחות הגיע ברגעים המכריעים: בחצאי גמר הפלייאוף ובגמרים. יוסטון של ואן גאנדי, כבר אמרתי, לא הצליחה אפילו לעבור סיבוב.

     

    אז אדלמן כאן כדי לתקן, ולקחת את הרוקטס אל המקום שבו לא דרכו שנים. את זה הוא ינסה לעשות תוך שינוי סגנון של 180 מעלות - מהגנתי להתקפי. אבל כמו תמיד כשמדובר במערב, העסק לא יהיה פשוט. דאלאס, סן אנטוניו, פניקס ויוטה הן לא קבוצות של פראיירים (וכמו שהתברר פתאום בעונה שעברה, אפילו גולדן סטייט יכולה לעשות צרות). לכן ילכו ביוסטון קודם כל על המאסט - חצי גמר המערב. אחר כך, אם מישהו יצעק שם אליפות ויזכיר את הימים החלומיים של החלום, אדלמן יבטיח לנסות.

     

    זכר ההפסדים שלו עם הקינגס מול הלייקרס עדיין צורב ומעיק, אבל זה לא הדבר העיקרי שצפוי להעיק על אדלמן ביוסטון. מוכשר ככל שיהיה, לטפל בפציעות הוא עדיין לא יודע, וכדי שמגריידי ומינג יהיו בשיאם בזמן אמת הם צריכים קודם כל להיות בריאים. וזה, מתברר, בכלל לא עניין של מה בכך.

     

    בשלוש העונות של שיתוף הפעולה מינג־מגריידי לא היתה אפילו אחת שבה שיחקו שניהם בכל 82 המשחקים. וגם העונה הנוכחית, הרביעית, כבר לא תהיה כזאת. לפעמים נדמה שיש בין שניהם סוג של הסכם שמתבסס על עקרון הכיסאות המוזיקליים: עכשיו אני פצוע, אחר כך תורך. מדי פעם הם גם שוברים את החוקים של עצמם ונפצעים באותו זמן, רק כדי לראות את אחרון האוהדים האופטימיים של יוסטון תופס את הראש ולא מאמין שזה שוב קורה. אבל זה קורה באבוה: מינג, שהגיע ליוסטון לפני חמש שנים והחמיץ רק שני משחקים בשלוש העונות הראשונות שלו, פספס בשנתיים הבאות 59. מגריידי מצידו נעדר מ־50 משחקים בשלוש העונות שלו בקבוצה.

     


     

    עם פציעה אחת של מגריידי, שדפק את המרפק בחודש שעבר, אדלמן כבר נאלץ להתמודד. זה חידד אצלו את החושים, והוא הבין שאין ברירה: צריך למצוא פתרון שיוכל לרוץ גם בשלבים המאוחרים של העונה. גם לו ברור שהסיכוי לעבור שלב בפלייאוף, או יותר מזה, טמון באיכות התשובה שהוא יגבש לבעיית הפציעות הכרונית של הכוכבים שלו.

     

    הפתרון של אדלמן מתחיל בביסוס ההתקפה של יוסטון על תנועה מוגברת ומואצת בהשוואה לימי ואן גאנדי. מינג את מגריידי הם עדיין המוציאים לפועל העיקריים, ומן הסתם גם יישארו כאלה, אבל יותר ידיים נוגעות עכשיו בכדור בדרך אל הסל. תכל'ס, זה לא כאילו שיש לאדלמן ברירה: ברגע שאחד משני הסטארים שלו יורד לספסל, ברור שההגנות מתמקדות כמעט בכל מחיר בזה שנשאר על המגרש.

     

    יוסטון אולי התרגלה לשחק הכי ברור והכי שקוף על הכוכבים שלה - כמו שעושות לא מעט קבוצות אן.בי.איי לאורך השנים - אבל המאמן מסקרמנטו החליט כנראה לקבור באופן סופי את האגדה על הגירסה הטקסנית של קובי ושאקיל שתוביל את הקבוצה לאליפות. מבחינתו, הרוקטס צריכים להיות יותר דומים לקינגס שלו מאשר ללייקרס של פיל ג'קסון. לכן, בכל פעם שהשניים ייפצעו העונה - ותאמינו לי, הם עוד ייפצעו - הוא הולך לשחק על הנעת כדור מתואמת מתוך אמונה שעד לפלייאוף תהפוך האופציה הזאת לקטלנית, והוא יוכל להשתמש גם בה כגורם מאזן במשחק הקבוצתי.

     

    לא סתם אני מכניס אתכם לעניינים האלה של סגנון משחק: שינוי השיטה הוא המפתח לסיכוי של יוסטון לשגר סופסוף את הטילים בזמן אמת.

     

    טרייסי זה שם של נקבה

    אדלמן קלט מהר מאוד את החשיבות של שינוי שיטת המשחק, אבל מכאן ועד ליישום יעבור זמן. למה? כי יש כאן תבנית בעייתית שכבר השתרשה: כשאתה משחק עם שניים מהשחקנים הכי טובים בעולם, מה יותר פשוט מאשר למסור לאחד מהם את הכדור ולחכות שהוא יקלע? הרי ברור ששניהם עושים את זה יותר טוב מכל אחד אחר בקבוצה, אז בבקשה: שאדוני יעשה את העבודה, ואני רק אסתכל מהצד.

     

    שבירת הדינמיקה הזאת היא המשימה הראשית של אדלמן בעונה הזאת, והוא יצטרך לעבוד קשה כדי שכל שחקן ילמד לנצל את היתרונות שלו ולמצוא את הדרך אל הסל. חוץ מזה, יוסטון תצטרך גם להצמיח העונה כוכב נוסף. הנטייה הטבעית היא לחפש אותו בקרב אחד מהשחקנים הוותיקים של הקבוצה - בונזי וולס, למשל, או אולי סטיב פרנסיס. אבל אני אומר: לא זה ולא ההוא. ההימור שלי הולך דווקא לארגנטיני־ספרדי לואיס סקולה, שהגיע מטאו ויטוריה ונחשב לפאוור פורוורד הטוב באירופה בשנים האחרונות. נכון, הוא לא נוצץ כמו שאראס ולא זכה ביורוליג, אבל ראיתם מה קרה לשאראס באן.בי.איי.

     

    סקולה עומד בפני הצ'אנס של החיים שלו. הוא יכול להפוך לאיש הנכון לצד מינג: זה שקולע באחוזים גבוהים, לא עושה שטויות, חי בצבע, הולך על ריבאונד התקפה ומלכלך את המרפקים שלו. אם פבריסיו אוברטו - ארגנטיני אחר והקבלה מתבקשת - כל כך מצליח בסן אנטוניו, אין שום סיבה שסקולה לא יעשה את זה טוב יותר. אחרי הכל, הוא יותר מוכשר ויותר צעיר. וכרגע גם יותר רעב.

     

    גם בהנחה שיוסטון תנצל את סקולה או אקס־פקטור אחר כדי להתמודד עם מצבים של פציעות, או שיקרה נס ושני הגדולים יהיו בריאים וכשירים לגמרי במשך רוב העונה (אף אחד לא מבקש עונה שלמה, זה מוגזם), לאדלמן עדיין יישאר לטפל בכמה סוגיות לא פשוטות - והראשונה, אם לומר זאת לא בעדינות, היא שטרייסי מגריידי הוא חתיכת לוזר.

     

    אני לא מכיר את מגריידי האדם, אבל טרייסי הכדורסלן הוא נבואה שממשיכה להגשים את עצמה כל הזמן. כמעט בכל פעם שיוצא לי לראות אותו אני אומר וואו (על יאו אני פשוט אומר יאו): איזה יד יש לו, איזה ראיית משחק, איזה טווח קליעה, איזה אסיסטים. האיש הוא פשוט אול־אראונד־גארד אדיר, ועוד במין סגנון חסר מאמץ, שלא לומר נונשלנטי עד כדי ראוותנות. זה כאילו שהוא אומר: "הנה, תראו כמה אני גדול. בהליכה אני קורע אותם". עכשיו קחו את כל מה שאמרתי - ותבינו שהאיש הוא אחד הפראיירים הגדולים ביותר באן.בי.איי.

     

    שש שנים ברציפות הגיע מגריידי לפלייאוף, ובכל פעם הודח בסיבוב הראשון. לפעמים זה נראה ממש כאילו נגזר עליו להפסיד; אם יהיה משחק שביעי בסדרת פלייאוף בסיבוב הראשון, שנייה לסיום, נקודה הפרש ליריבה ומגריידי לוקח את הכדור האחרון - אני אומר לכם באחריות, זפזפו בשלט למקום אחר עוד כשהוא באוויר. אין סרט שזה נכנס.

     

    הסטיגמה הזאת השתרשה בעיקר בשנים שלו באורלנדו. גם תארים רצופים של מלך הסלים בליגה לא מחקו ממגריידי את מה ששידרה שפת הגוף שלו על המגרש: אדישות, חוסר אכפתיות, פינוק, אגואיזם. וזה למרות שמה שהוא רצה באמת כבר אז - והיום עוד יותר - זה לעמוד על במה אחת עם שחקנים כמו בראיינט, אוניל, דאנקן וגארנט. שחקנים שיודעים (טוב, יותר נכון ידעו) לנצח בעקביות.

     

    לצורך הוויכוח, בואו נניח שהעונה יבוא המהפך המיוחל של מגריידי. במקרה כזה, ובהנחה שגם כל שאר הבעיות של יוסטון ייפתרו, יישאר עוד עניין חשוב אחד שבלעדיו לא תהיה תקומה לרוקטס: יאו מינג חייב להשלים את תהליך ההפיכה שלו מנודל אנושי לסנטר על־אנושי.

     

    עכשיו אני כי ההוא לא אכפת לו

    מינג הגיע ליוסטון ב־2002 עם 229 הסנטימטרים שלו כשחקן הלא־אמריקאי היחיד בהיסטוריה שנבחר ראשון בדראפט. לכולם היה ברור אז שהוא הולך להיות הסנטר הטוב בליגה. ומהר מאוד הוא באמת הראה כדורסל טוב, אבל לא כמו זה שציפו ממנו. הוא היה רך וחלש מדי; סנטרים נמוכים ממנו בראש וחצי, אבל עבים ממנו בצוואר ורבע, הזיזו אותו בקלות ומנעו ממנו לתפוס עמדה נוחה. הרושם היה שהוא כבר לא יהיה מה שחשבו.

     

    עם הזמן למד הסיני הענק להסתגל לליגה, ולהתמודד עם העומס הגדול והמרווחים הקצרים בין המשחקים. הוא גם התאושש מפציעות ומצא דרכים להתמודד עם חופשות קיץ עמוסות, שאותן הקדיש לפעילויות של נבחרת סין. כרגע, הבשורה הטובה עבור יוסטון - ובטח שעבור הסינים - היא שאם לא יקרה שום דבר יוצא דופן, באולימפיאדת בייג'ין יוכל הקהל המקומי לחזות בסנטר הטוב בעולם, ובפער איכות גדול מהאחרים.

     

    כשמגריידי הגיע ליוסטון בקיץ 2004, ההערכות היו שמינג יהיה הכוכב שישלים אותו. היום זה שונה: מספר המשחקים שבהם יכול מגריידי להרשות לעצמו להתרווח לאחור ולראות את חברו הענק עושה סדר בגנו הולך וגדל מעונה לעונה. לזכותו, הוא עושה את זה ברוחב לב ובאדיבות; לא כל כוכב היה מקבל שינויים כאלה באופן כל כך טבעי. מצד שני, אולי אלה פציעות הגב שעבר שמונעות ממנו להיות אקספלוסיבי כשהיה, ואולי הוא שומר כוחות לשלבים האחרונים של העונה. אחרי הכל, מה שהכי חשוב מבחינתו זה שלא יקראו לו לוזר גם באביב הקרוב.

     

    מינג מצידו לא יכול להתלונן. עדת המעריצים שלו כבר לא מתחילה ונגמרת במדינה שבה גדל: גם בארה"ב יש לו היום כת שלמה של חסידים, ואפילו בליגה עצמה יש לו מעריצים. אחד מהם הוא טים דאנקן, שממש יצא מגדרו כדי לפרגן למינג ולשבח אותו אחרי משחק ענק של הסיני נגד סן אנטוניו בתחילת העונה. אבל מילים יפות זה כבר לא מספיק ללוזר ששואף להיות ווינר כמו טרייסי מגריידי, ורכרוכי שהולך ומתחסן כמו יאו מינג.

     

    עם ריק אדלמן בתפקיד המוח, ומשחק התקפה משופר וקבוצתי יותר מבעבר, אין ספק שיוסטון שווה היום יותר מאשר סיבוב ראשון בפלייאוף. הייתי שם על זה את הבית שלי לולא החשש שלא יהיה לי איפה לגור החל מאפריל הקרוב.

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רוקטס פוקטס"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים