קהיר מתפשטת מערבה

הספן רשם את שמו באותיות שחורות גדולות על חרטומה של סירתו עתיקת היומין: הקפטן מוחמד. המנוע הזקן חירחר בשארית כוחותיו. הקפטן, גבר נאה וערני כבן ‭,60‬ ראשו הזדקר מגלימת הפלאחים המצרים, כשחקן מעודן המגלם תפקיד שולי. הוא כבר ראה עולם, כלומר עבד כפועל בכוויית, קטאר, סעודיה ועיראק.

היינו שלושה זוגות ישראלים בסירה שיצאה לשיט במורד הסכר המווסת את זרימת הנילוס בין שתי זרועות הדלתא. עיניו של הקפטן התבוננו בנו במבט חייכני ונבון. הנילוס במורד הסכר היה רחב מאוד ופני המים חרושים גלים גלים בשל רוח ערה. בעייפות חתר המנוע אל הגדה המזרחית הירוקה, אל וילת הנופש המיותמת של גמל עבד אל־נאצר, המנהיג שאמר לעצב מחדש את המזרח התיכון ואת גורל העם הערבי בכלל.

אללה נדחק למעגל השלישי

הכל היה שגרתי בשיט הנינוח שלנו, לבד מהדגל שהתבדר בעוז במרום התורן. הקפטן המצרי אשר ניווט את הסירה אל מעונו של מי שהיה אמור להציב את מצרים בראש העולם הערבי, הניף דווקא דגל ירוק ועליו מצוירים שתי חרבות והפסוק "אין אלוהים זולת אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה‭."‬ דגל סעודי כשר למהדרין. שוליו היו ממורטטים מרוב שירות, כאילו צמח מתוך הסירה המצרית כבר בראשית ימיה. התבוננתי בדגל הזר וראיתי לנגד עיניי את התרסקותה של האגדה שטילטלה את העולם הערבי בימיו של נאצר. "למה דווקא דגל סעודי ולא מצרי‭,"?‬ תהיתי בקול. זכרתי את העוינות הסעודית הקשה אשר ליוותה את צמיחת עוצמתו של המנהיג המצרי. לרגע קט הקפטן מוחמד היה נבוך משאלתי, אבל מיד התעשת. "זה הדגל היחיד שנושא את שם אללה‭."‬

אללה נדחק בעצם למעגל השלישי של מהפכת המנהיג האגדי. קדמו לו, למעגל האיסלם, המעגל הערבי והמעגל המצרי. אבל הקפטן מוחמד שייך לסוג חדש של מצרים, המעצבים מציאות שונה לחלוטין, אולי מציאות שנושאת בחובה הבטחה ייחודית. כאשר פנה אליו פרופ' גבי רוזנבאום בערבית מצרית מדוברת, רהוטה להפליא, קפטן מוחמד הפשיר ואף נפתח. לפני רדתנו מסירתו לחש באוזניי בנימה של מחנך: "סלח לי, אתם העיראקים קשוחים, וההתנהגות שלכם‭."...‬

מפאת הנסיבות, הינהנתי בראשי במבוכה. מיליוני מצרים נטשו את מולדתם ותקעו יתד בעיראק של סדאם חוסיין, אחר כך נסחפו בסופת האש והחורבן ושבו הביתה חפויי ראש. העיראקים נעשו אפוא פחות מקובלים בארץ הנילוס. על כל פנים, בקהיר הצנעתי את העיראקיות שלי יותר מאשר את הישראליות שלי.

קהיר. נורמליזציה מתסכלת

בכל מקום ריחפה באוויר רוח ההתנגדות לנורמליזציה. לפני הרצאתי במרכז האקדמי הישראלי בקהיר ניכרה מתיחות לא קטנה. היבואו אורחים או שמא הכיסאות ייוותרו ריקים. לפני זמן מה, עת הגיע סופר ישראלי למרכז, לא עבר את סף הדלת ולו אורח אחד. לכן עם כל צלצול בדלת הגיב פרופ' רוזנבאום כאילו נדלקה עוד מנורה. כאשר התעבו השורות חגגו הוא ורעייתו מיכל כחתן וכלה.

שאלתי אותו אם ההתנגדות לנורמליזציה אינה מתסכלת אותו‭".‬אכן מתסכלת‭,"‬ השיב. "אבל הדברים אינם חמורים כפי שהם מצטיירים בתקשורת. מניין הסטודנטים המצרים הלומדים באוניברסיטאות את השפה והספרות העברית מגיע ל־‭,5,000‬ בעוד החוגים שמלמדים ערבית בישראל נלחמים על קיומם. אצלנו לא מבינים‭,"‬ ציין פרופ' רוזנבאום, "את החשיבות של הכרת תרבות השכן‭."‬ הוא הוסיף ואמר כי רוב המצרים מעוניינים בקשר עם ישראל. עדות ראשונה לכך היה סטודנט שנמנה עם האורחים, שסיפר אחרי ההרצאה שהוא מעוניין להמשיך את לימודיו בישראל, אך אינו מצליח להתגבר על הבירוקרטיה ולצאת ממצרים. הוא אף ביקש שאשתדל אצל שגריר מצרים בתל אביב כדי להגשים את חלומו.

נושא הנורמליזציה סבוך ומעורר תהיות. היום מצרים חוזרת אל מצריותה ובו בזמן מתמודדת עם סעודיה על תואר מנהיגת העולם הערבי, תואר שאיש לא עירער עליו לפני תבוסתו של נאצר ולפני יוזמת סאדאת, שכונן שלום עם ישראל. יותר ויותר נשים מכסות את שיערן ואף את פניהן לפי האופנה הסעודית, ומנגד השלטים של החנויות ומקומות הבידור נושאים לרוב שמות אנגליים או צרפתיים באותיות ערביות. היום אפשר לפרסם כל רומן עברי, בלי לבדוק את איכותו או את תכניו, אם רק תהיה מוכן להניח על השולחן את המרשרשים הנדרשים.

ישראל היא משהו בין מחלת מין לשטן הכל יכול

שחקנית תיאטרון הצטלמה איתנו בחפץ לב, אך התחננה שלא להציג את תמונתה בעיתון ישראלי, ואילו רב המלצרים בבית הקפה ההומה אל־פישאווי בחאן אל־חלילי, שם נהג לשבת נגיב מחפוז, לא זו בלבד שביקש להצטלם איתנו, אלא גם התיר לנו לפרסם את שמו תחת תמונתו.

כששאלתי לשמו סברתי שהוא מתלוצץ כאשר השיב כי שמו הוא סירי, כלומר סודי או מחתרתי. לעיני הלקוחות היונקים מהנרגילות שלף את תעודת הזהות עם תצלומו. זה אכן היה שמו.

לעומת זאת, סירב הסופר עלא אל־אסוואני לפרסם בישראל את הרומן הפופולרי שלו "בית יעקוביאן". בעיניו, כמו בעיני רבים בעולם התרבות הערבי, מצטיירת ישראל כמשהו שבין מחלת מין לשטן כל יכול. אך לעיתים מסתנן ללב החשד כי סירוב כזה ודבקות בהתנגדות לנורמליזציה מטרתם אינה כה טהורה. האיגודים המקצועיים החזקים של אמנים וסופרים נעולים עדיין במעגל השני של גמל עבד אל־נאצר, כלומר מעגל העולם הערבי. קהל היעד של הסופרים והאמנים הוא עמי ערב. שכרו של איש רוח בסעודיה או בנסיכויות המפרץ גבוה פי כמה משכרו במולדת, ושאיפתם של רבים היא להשיג שם משרה עם שכר הגון. הבעת אהדה או נכונות לדו קיום עם ישראל עלולות להזיק לקריירה. קיים גורם נוסף, האיגודים המקצועיים המאורגנים היטב נזהרים מעימות ישיר עם הממסד. הדרך הקלה והבטוחה להכריז על קיומם היא נקיטת מדיניות רעשנית נגד נורמליזציה. השאיפה לשלום עם ישראל מעולם לא הועילה ליחצנות שתיטיב עם היוצר או היצירה. אדרבה, נגיב מחפוז, אמין אל־מהדי ועלי סאלם שילמו מחיר כבד משום שסטו מן הדרך הבדוקה הזו.

שאלתי איש רוח "סורר", שאינו חושש לצאת חוצץ נגד החרם התרבותי, מדוע נטש את עמיתיו שרובם נאצריסטים מובהקים. "נאצר‭,"‬ הגיב בזעף, "הבטיח לשים קץ לשלטון הפאחות והעלה לשלטון סופר פאחות‭."‬ אף על פי כן יש יוצרים אמיצים שמתייצבים בגלוי נגד הזרם המקובל. הגדיל לעשות הסופר והמחזאי הנועז עלי סאלם, אשר ייסר בעטו המושחז את אויבי השלום המטיפים נגד נורמליזציה תרבותית וסיים את מאמרו בעיתון "נהדת מצר" במילים: "אני אישית מייחל שתמשיכו במערכתכם נגד השלום והנורמליזציה. משמע שאתם, על פי רצונכם ובחירתכם, התנדבתם להיות חלק מהעבר. וזה אכן הולם אתכם. הלא אינכם מסוגלים ליטול חלק בעשיית העתיד‭."‬

בום כלכלי אדיר

מתחת לפני השטח רוחשת תחושה של אי נחת. הפער החברתי הולך ומעמיק. לצד הבקתות המתפוררות צומחות דירות פאר. על פני חמורים שגוררים עגלות ישנות, עשויות עץ מתבקע, חולפות בדהרה מכוניות פאר שמובילות נוסע אחד בלבד. מצרים חווה תקופה של בום כלכלי אדיר, שמצמיחה מיליארדרים לא מעטים. מרוב הגשרים העיליים היעילים, קהיר דומה היום לעיר הבנויה מפלסים מפלסים. המצרי המצוי נראה בריא ונמרץ יותר. מאות אלפים עטים על החנויות עד השעות הקטנות של הלילה. הרחובות נראים נקיים יותר.

אפילו מקבצות הנדבות בשווקים לבושות באופן מכובד יותר. "תינוקות ההשאלה" העוברים מיד ליד כדי להכמיר רחמים ולזכות בנדבה, אינם עוד תינוקות צהובים, צפודים או מעולפים למחצה. היום הם נראים עגלגלים ועיניהם נוצצות לבוהק הפנסים הרבים. קשה להשיג כיסא או שרפרף בבתי הקפה בחאן אל־חלילי. במסעדות היוקרה צריך להזמין שולחן מבעוד מועד. בתי המלון מתפקעים מרוב אורחים.

עם זאת, לצד הצמיחה הכלכלית הדוהרת, הריבוי הטבעי מדהים עוד יותר. יש הטוענים כי יותר מ־20 מיליון תושבים מאכלסים היום את קהיר בלבד. האוניברסיטאות פולטות מדי שנה רבבות בוגרים הצמאים למשרה ולפרנסה, והשלטונות חוששים מבריחת מוחות. הארץ שהובילה את העולם הערבי באמנות, בחינוך, בהשכלה ובעיתונות יותר ממאה שנים, חוששת עתה מאובדן כתר ההגמוניה. התחרות על מעמד הבכורה עם סעודיה קשה ואכזרית. בפעם הראשונה קלטתי בקהיר את מושג ה"ויזה" במובנו ההפוך. בני שיחי דיברו הרבה על ויזה והתכוונו להיתר יציאה ממצרים. העולם הגדול קורץ הן לבעלי השכלה והן לידיים עובדות. צעירים דינמיים ומוכשרים בורחים מארצם דרך הים.

כמה ימים לפני שהגענו הוכתה מצרים בהלם. יותר ממאה איש טבעו בספינה שנשאה צעירים שביקשו להימלט בדרך לא לגאלית. הממשל הנבוך הכריז עליהם כעל שאהידים. לא חסרו סיפורים רגשניים, כשם שקורה בכל אסון גדול. שמעתי כי מבריח בעל מצפון ביקש להחזיר לאב שכול את הכסף שגבה ממנו. האב הציע שישמור את הכסף עימו בשביל האח השני שמבקש אף הוא לברוח.

שתי תמונות סימליות

שתי תמונות הזדקרו לנגד עיניי כמסמלות את החוויה המצרית היום. הראשונה היתה של נער מוביל פיתות שהדרך אצה לו. הוא רכב על האופניים ברובע עממי דחוס. על ראשו נשא סל קלוע מקני סוף, בנוי שתי קומות כדי שהפיתות החמות לא יימעכו. מימדי הסל היו כמעט מטר מעוקב, נפחו גדול מנפח גופו של הנער. ימינו אחזה בכידון האופניים ושמאלו תמכה בסל הענק. הוא נטש את הכביש הפקוק במכוניות שכמו אמרו לטפס זו על זו, וטס על המדרכה בתוך הגוש ההומה הולכי רגל. הוא נע לא בקו ישר, אלא התקדם בסחרור פנטסטי של צרעה המדלגת בינות לפרחי אביב.

במרחק 20 פסיעות כבר לא נראו לא האופניים ולא רוכב האופניים. התרוממתי על בהונות ועקבתי אחרי הסל המרחף בלולאות מעל ראשי ההמון. הוא ייפול, אמרתי לעצמי, והפיתות יתעופפו על ראשי הגוש האנושי הזורם. אבל כשם שצרעת האביב מבזיקה ללא פגע בין עלים צפופים, כך פיזז הסל מעל מצנפות, עבאיות, רעמות שיער, עד אשר נעלם ללא פגע באלגנטיות של לוליין.

התייצבתי על עקביי על האספלט החם של המדרכה. זה אלפי שנים מוצאת מצרים את דרכה, תמיד מוצאת, אמרתי לעצמי, כמו הנער הצנום שמותיר מאחוריו ניחוח פיתות נעים ותחושת התפעלות מחיוניות הגוף האנושי.

התמונה השנייה נגלתה לי ברובע מפותח יותר, לא רחוק מבית הקפה גרופי, שיוצאי מצרים בישראל עדיין זוכרים אותו לטובה. ישבתי ברכב של המרכז האקדמי עם ידידיי ד"ר מאיר צדוק ופרופ' רוזנבאום. רבבות הולכי רגל גודשים את המדרכות. כטפח הפריד בין מכונית למכונית שנלכדו מדי כמה דקות בפקק אדיר, וכהרף עין שעטו בטירוף של חיות פרא המשתחררות משבי.

חציית הרחוב היא הרפתקה מסמרת שיער. לא אכחיש שכל אימת שנאלצתי לעבור ממדרכה למדרכה עשיתי זאת כמעט בעיניים עצומות. נהגתי לרוב לבחור קבוצה שנכונה להסתכן והייתי מצטרף אליה כבעל חיים אבוד הנצמד לעדר מזדמן.

בשבתי במכונית הבחנתי בילדה בת 8 או ‭,9‬ לבושה מדי בית ספר ומסורקת למשעי, ערנית, נמרצת ועיניה נבונות ובוחנות. לבדה חדרה לזרם השוצף של כלי הרכב. אצבעותיה העדינות נעו לפעמים בחרטומי מכוניות רוטנות. היא ניחנה באומץ לב של ילד תמים המתקרב למלתעותיו של טורף. עיניה היו פקוחות לרווחה כאשר זיגזגה את דרכה בין המכוניות המאיימות, נושאת לא פעם מבט מרסן אל השמשות הרושפות. היא לא רצה. כל פסיעה היתה שקולה, תוצאה של הערכת מצב מהירה. עקבתי אחריה בהתפעמות. על כתפיה הדקות נח המוח האנושי שעשה את האדם שליט עליון בכוכב המולדת שלו. נשמתי לרווחה כאשר הגיעה למדרכה שמנגד. יום יום ילדה זו מתגרה בגורל, הלוך ושוב לבית הספר, שם רוכשת השכלה ודעת, והיא מוצאת את דרכה ללא מדריך וללא מלווה. איזו אישה תצמח מהמצרייה הקטנטונת הזו?

פניהם לשלום

האיסלם פרץ מהמדבר לארצות מפותחות ותרבותיות יותר. כאשר לבש את אדרת הקנאות אמר למחוק את אוצרות הרוח הקיימים בארצות הללו ולהשליט את תרבות החול הקשוח. אבל כאשר שאף אותו איסלם לנסוק לגבהים הוא הטמיע את העושר התרבותי שקדם לו והוסיף לו זוהר, כשם שעשה בימי הביניים בעיראק ובאנדלוסיה.

קהיר מתפשטת בעיקר מערבה, לכיוון הפירמידות הפלאיות של העבר הבלתי מפוענח. הן רוכב האופניים המפלס את דרכו בהמון אדם והן התלמידה המאלפת את מפלצות הבנזין מודעים היטב לתפארת העבר הקדום. הגנים של האבות טמונים בהם. העותמנים, הצרפתים, הבריטים וגם אנחנו זילזלנו בהם וכולנו נכווינו. שכחנו כי הכוח האחד והיחיד שהביס את הפשיטה המונגולית הענקית במרחב שלנו היה ממלוכ מצרי. המערכה המכרעת התנהלה מתחת לאפנו, בעמק יזרעאל, לא הרחק מעין חרוד. למרות הקולות הצורמים שמדי פעם עולים במצרים, פני העם שם הם לשלום. הנדע להתאזר בסבלנות כמותם? הנלמד לקבלם כשכנים ולא כאויבים?