בתחילת השנה, כשהלכתי למתנ"ס השכונתי כדי לרשום את יולי בת ה־5 לחוג באלט, עמדתי בתור מאחורי אמא צעירה שהחזיקה על זרועותיה ילד כבן שנתיים ושאלה למה עדיין לא נפתח חוג אנגלית. המנהלת השיבה לה בנועם שההחלטה בנושא טרם התקבלה מפני שהביקוש היה מועט.
"איך זה יכול להיות,"? התרגזה האם, תוך שהיא דוחפת מוצץ לפי העולל המנמנם. "אני לא מאמינה שההורים בשכונה הזאת לא מבינים שחוג אנגלית הרבה יותר חשוב מחוג באלט או קראטה."
הרשיתי לעצמי להתערב, ומתוך סקרנות שאלתי האם היא מתכננת לרשום לחוג אנגלית את הילד הגדול שיש לה בבית. "לא"! היא נעצה בי עיניים גדולות, "אני רוצה לרשום אותו."! כמעט נפלתי. בשבילו? הרי יש לו מוצץ בין השפתיים וחיתול סביב המותניים.
האמא הצעירה, שראתה אותי נדהמת, הסבירה לי שבימינו, כשאנגלית מהווה תנאי הכרחי להצלחה בלימודים ובעבודה, חשוב לרכוש אותה "מגיל כמה שיותר
צעיר." במשרדה הצפוף של מנהלת המתנ"ס היא הוסיפה וסיפרה כמה סבלה מהעובדה שהאנגלית שלה חלשה. "בתיכון הוריי שלחו אותי לארצות הברית וגרתי קיץ שלם אצל קרובי משפחה בתקווה לחזור עם אנגלית שוטפת, אבל זה לא קרה. גם קורסים שלקחתי באופן פרטי או במסגרת האוניברסיטה לא הביאו אותי לרמה מספקת כדי לנהל שיחה. לכן נשבעתי לתת לילדים שלי את מה שאני לא קיבלתי: אנגלית כמעט מגיל אפס".
אבל היא לא היחידה. מבט זריז בלוחות המודעות השכונתיים מגלה שכל מקום שמכבד את עצמו מתגאה בחוג לאנגלית: 'אנגלית בכיף,' 'אנגלית בצ'יק צ'ק' ו'אנגלית לטף' הם רק חלק משמות החוגים הפרטיים. בינינו, הרי גם דורה לא היתה הופכת לכוכבת טלוויזיה כה נערצת אילולא צייצה בכל פרק מילה או שתיים באנגלית. אפילו הורים שמתנגדים לצפייה בטלוויזיה הושיבו את עולליהם מול המסך כדי שישמעו את דורה צועקת "אופן" (פתח) או שרה "ווי דיד איט" (הצלחנו).
מדובר על טרנד. גם הורים שלא סובלים מעודף כסף יסכימו להדק את החגורה בתחומים אחרים כדי להשקיע באנגלית. אבל האם זה מוצדק? האם כל המקדים ללמוד אנגלית הרי זה משובח?
עבור ילדי ישראל – שיש הרואים בה כוכב נוסף בדגל ארצות הברית – אנגלית היא מקצוע חובה החל מכיתה ד.' זה המצב ב־85% מבתי הספר, לדברי ג'ודי שטיינר, מפקחת על הוראת האנגלית במשרד החינוך. ב־15% הנותרים נכללים מצד אחד בתי ספר שמסיבות תקציביות ואחרות מתחילים את הוראת האנגלית מאוחר יותר, ומצד שני כאלה שמצליחים לגייס קרנות או מימון פרטי כדי להתחיל את הוראת האנגלית בכיתות א–'ב.'
"אני מבינה הורים שמאמינים ששליטה באנגלית פותחת את הדלת להצלחה," אומרת שטיינר, "ואני יכולה להזדהות עם התסכול והמצוקה שמביעים הורים שלא זכו ללמוד אנגלית בגיל צעיר או שהקריירה שלהם התעכבה בגלל שליטה לא מספיקה".
בישראל אנגלית מהווה מקצוע חובה מכיתה ד' (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
אבל היא לא חושבת שיש מקום להוריד את גיל הלימוד בבית הספר וגם לא מתלהבת מחוגי האנגלית לגיל הרך. "יש הבדל מהותי בין שפה זרה לשפה שנייה," היא טוענת ומביאה דוגמה אישית. "למדתי עברית בחו"ל כשפה זרה, וכשעליתי לישראל למדתי אותה הרבה יותר מהר מפני שהיא הפכה עבורי לשפה שנייה. למדתי מהרחוב, מהטלוויזיה, מהסביבה. הנכדה שלי נסעה עם הוריה לאיטליה, הלכה שם לגן ומהר מאוד התחילה לדבר איטלקית מפני שזו היתה עבורה שפה שנייה."
לדבריה, בישראל אנגלית אינה שפה שנייה אלא שפה זרה שהלימוד שלה דורש הרגלי לימוד וכישורים תלויי גיל. "המחקרים מוכיחים שאין קשר בין לימוד אנגלית בגן לבין הרמה שהילד יפגין בעתיד. העובדה שילד בגיל גן חובה למד איך סופרים מאחת עד עשר, מה שמות הצבעים ואיך אומרים מרובע ומשולש, לא מבטיחה שהוא יהיה תלמיד מצטיין בחטיבת הביניים או שבסוף התיכון הוא יוכל לנהל שיחה."
לסיכום ממליצה שטיינר להורים: "במקום לרשום את הילד הקטן לחוג אנגלית תשלחו אותו לחוג בלט, מלאכת יד ותנועה."
בצידו השני של המטבע עומדת הלן דורון, בלשנית בעל שם בינלאומי ילידת אנגליה, שלפני 22 שנה פיתחה שיטה ייחודית להוראת אנגלית מגיל 3 חודשים(!) עד גיל ,14 והפכה לאימפריה שמייצאת את התורה לכל רחבי העולם.
"זה לא נכון לומר שהגיל אינו משמעותי," היא קובעת. "המחקרים העדכניים ביותר גם בתחום השפה וגם במדעי המוח הוכיחו שהמוח של ילד גדל עד גיל .7 באחד המחקרים המפורסמים ביותר לקחו אנשים בעלי תואר שני ושלישי, שהגיעו לארצות הברית מסין ומקוריאה כשהיו בני 3 עד ,30 ובדקו באיזו מידה הם מבינים את הדקדוק של האנגלית. המסקנות היו חד משמעיות: האנשים שהגיעו לפני גיל 7 הפגינו הבנה זהה לזו של דוברי אנגלית מלידה. אצל אלה שהגיעו בגיל 8 עד 10 נרשמה ירידה בהבנה, ואלה שהגיעו לארה"ב בגיל מתקדם יותר הפגינו הבנה לקויה מאוד. אני מדגישה שמדובר על אנשים שהיגרו לארצות הברית ונחשפו לאנגלית בטלוויזיה, ברחוב, בבית הספר ובכל מקום.
"המחקר הזה התמקד ברמת ההבנה של הדקדוק, אבל יש גם הרבה מחקרים שבדקו את ההיגוי. אין ספק שככל שמקדימים ללמוד את השפה ואת המבטא – יותר טוב. גם בארץ נערכו מחקרים, אם כי מצומצמים יותר. לקחו חומר לימוד של כיתה ו' ונתנו אותו לתלמידי כיתה ו' ולתלמידי כיתה א.' הקטנים יותר קלטו אותו מהר וטוב יותר."
דורון פיתחה את שיטת ההוראה הייחודית שלה מתוך הצורך שזיהתה בביתה, כאם לשלושה ילדים קטנים. "הרבה אנשים מבלבלים ומחליפים בין לימוד השפה לבין קריאה וכתיבה. אני מתרכזת בלימוד השפה." את המהפכה שהתחילה בישראל מיישמת דורון היום ב־23 מדינות, החזקות ביותר הן פולין, גרמניה והונגריה, ולדבריה כבר לימדה יותר מחצי מיליון ילדים. "בקוריאה," היא מספרת, "מתייחסים לאנגלית כמו ללטינית. לומדים לקרוא ולכתוב אותה, אבל לא יודעים לדבר. על פי השקפתי, ללמוד את השפה זה להבין אותה ולדבר אותה, ובחוגים שלנו לומדים בכיף, עם קלטות וסיפורים ומשחקים."
מה דעתך על העמדה של ג'ודי שטיינר, המפקחת על הוראת האנגלית במשרד החינוך?
"אני מכירה אותה ואת דעותיה. פעם אמרתי לה שהורי התלמידים יורידו את הגיל להתחיל ללמוד אנגלית מפני שהם יודעים מה באמת טוב, ואני חושבת שלא טעיתי. עובדה שהיום יש בתי ספר ניסיוניים שמתחילים ללמד אנגלית כבר בכיתה א.' אני לא יכולה להיכנס לגני חובה מפני שהם בפיקוח משרד החינוך, אבל אני רשאית להפעיל חוגים בגני טרום חובה, שמשרד החינוך לא מתערב בהם, ואני עושה את זה. בארץ יש לנו כ־5,000 תלמידים."
וחלק מהם בני שלושה חודשים. מה כבר אפשר ללמד אותם?
"יש לנו ערכות שמתאימות לכל גיל וכל רמה, כל שיעור מתנהל בכיף ובהנאה, עם מוזיקה ומשחקים, והמורים מסבירים להורים שלא מדובר בשיעור של פעם בשבוע. נכון, רק פעם בשבוע הם מביאים את התינוק או את הילד לחוג, אבל כדי שהלימוד יצליח עליהם לחשוף את הילד לשפה במשך כל השבוע. לנגן את הדיסק באוטו, להשמיע את השירים בבית, אפשר גם באמבטיה ולפני השינה. ויש תוצאות. אנחנו מקבלים דיווחים על ילדים שלמדו אנגלית מגיל 3 ובבית הספר נכנסו לקבוצה של דוברי אנגלית. ילדים שהתחילו ללמוד בגיל 8 יכולים ליהנות ולהתקדם, אבל הם לא יוקפצו לקבוצה של דוברי אנגלית. הם כבר איחרו את הרכבת."
את שביל הזהב שבין משרד החינוך לאימפריה הכלכלית־פרטית מייצג ד"ר איתן סימון, ראש החוג להכשרת גננות ומורים במכללת אהלו בקצרין. "אין ספק ששליטה באנגלית מהווה כרטיס כניסה למוס־ דות להשכלה גבוהה," הוא אומר, "ואין ספק שכדאי להתחיל את הלימוד בגיל הרך, שבו הקליטה יותר טובה, אבל אני לא בעד חוגים שמלמדים להחזיק עיפרון ולכתוב איי־בי־סי. צריך להשקיע בשפה המדוברת ולא הכתובה. הרי כל ילד, בכל מקום בעולם, לומד קודם כל לדבר את שפת אמו ורק בשלב מתקדם יותר לומד לקרוא ולכתוב אותה."
המודל שד"ר סימון רואה מול עיניו שאוב דווקא מהאוכלוסייה הרוסית שהגיעה לישראל. "הם רוצים שילדיהם הצברים יידעו רוסית, גם אם היא לא שי־ מושית בארץ, אבל הם לא שולחים את הילד הצבר לחוג ברוסית. סבתא שלו מדברת איתו רק רוסית וההורים שלו מתעקשים לפנות אליו ברוסית למרות שהוא מתעקש לענות להם בעברית. את השיטה הזאת כל הורה יכול ליישם בבית, בלי לשלוח את הילד לחוג אנגלית. הוא יכול להסב את תשומת ליבו של הילד למילים באנגלית שנכנסו לשפה המדוברת שלנו, כמו אוקיי, אוטו, טייפ, או להראות לו שלטים מוכרים עם אותיות והילד ילמד לזהות אותן."
למה אתה לא מתלהב מהאפשרות שילד ילמד בחוג אנגלית מגיל 3 ובבית הספר ייקלט בקבוצה של דוברי אנגלית?
"מפני שזה פותח פתח לתסכולים. בתי הספר לא יכולים להתחשב בתלמידים שהגיעו עם רקע פרטי. הם צמודים לתוכנית הלימודים האחידה, והילד שלמד אנגלית מגיל צעיר יישב בכיתה משועמם. אם מרוב שעמום הוא יפריע למורה, אז במקרה הטוב היא תשלח אותו לספרייה לקרוא ספר באנגלית, והוא יהיה מנותק מחבריו, שלא תמיד יראו בעין יפה את ההתנשאות שלו מעליהם, ובמקרה הפחות טוב הוא יוענש. אבל אי אפשר למנוע או לעצור את הטרנד של הורים שרוצים שילדיהם יידעו אנגלית ולא משנה איך."
ההמלצה של ד"ר סימון: במקום לרשום את הילד לחוג אנגלית, חפשו למענו "חוג בשילוב השפה האנגלית, כמו מוזיקה בשילוב אנגלית או תנועה בשילוב אנגלית."
זה מה שעושה הלן דורון, לא?
"המורים של הלן דורון הם מומחים להוראת השפה, לא למוזיקה ולתנועה, ואני לא יודע באיזו מידה הם מודעים ליציבה נכונה ולסוגים שונים של הפעלה. לכן אני מעדיף להמליץ על חוג ג'ודו או שחייה שבו האנגלית היא ערך מוסף."
