תבינו, זה לא שאני לא רוצה זוגיות
אני מייחלת לזה בכל ליבי. זוגיות. אהבה. ילדים. אבל נראה שאיבדתי את הפילטר שגורם לזה להיראות כל כך מקסים. לכן אני לא רוצה את זה עם כל אחד. כי אם זה לא יהיה קל - לפחות תנו למצוא את אחד שהלא-קל יהיה נסבל בחברתו
רוב הרווקים או הגרושים בשנות ה-30 לחייהם כבר עברו לפחות מערכת יחסים רצינית אחת. וכשאני אומרת רצינית, אני מתכוונת לחיים משותפים, תכנון הווה משותף, תכנון עתיד. רציני. רובנו גם הבנו על בשרנו שאהבה זה לא הכל. ויותר מזה, למדנו שרק אהבה לא מספיקה, אהבה לא מנצחת.
עצוב, אבל נכון.
אם בגיל 20 ומשהו חשבנו שלא משנה מה, האהבה תנצח, הרי שאחרי הפרידה הראשונה, אחרי שברון הלב הראשון, כבר הבנו שטעינו. הבנו גם למה סרטים הוליוודים נגמרים ב"הם הלכו יחד יד ביד לעבר השקיעה", וזה כי ראשית כל, השקיעה היא בעצם המצב המטאפורי לכיוון הכללי אליו החבר'ס המאוהבים האלה עכשיו הולכים, ושנית - זוגיות זו עבודה קשה. מאוד. ולא מספיק רק לאהוב. צריך גם לכבד. ולא מספיק רק לכבד, צריך גם לשתף. ולא מספיק רק לשתף, צריך להיות אמיתי, ולא מספיק רק להיות אמיתי, צריך להיות חברים, ולא מספיק להיות רק חברים, צריך ללמוד להתפשר, ולא מספיק רק להתפשר, צריך גם לדעת להבחין מתי אתה בעצם מוותר על עצמך, רק כדי להמשיך לחיות בסרט של "באושר ועושר עד עצם היום הזה" שלא ממש מתגשם. ויותר מהכל, צריך לפעמים לדעת גם מתי לעזוב.
בגיל 21 הייתי בטוחה, סגורה על זה שהחבר הראשון שיהיה לי, איתו אני אתחתן. בגיל 22 לא ידעתי עוד מי אני, וכך גם לא ידעתי לשים גבולות. בגיל 23 לא ידעתי להגיד
ואהבתי אותו, באמת שאהבתי, והוא גם אהב אותי, בדרכו שלו, אבל אהבה זה לא הכל - ואהבה לא מנצחת. חברוּת, כן. כנות, כן. עבודה שיתופית, כן. אבל זה לא מה שהיה לנו שם. שם אמרנו "אוהבים" וחשבנו ששם זה יסתיים.
אז זהו, שלא.
בגיל 30 מבינים שזוגיות זה בעצם עוד תיק
עוד נספח למוּדעות הוא ההבנה שזוגיות היא לא הפתרון לכל הצרות בחיים. לפעמים אפילו להפך, בגילאי 20 פלוס את רק מחכה לזוגיות כאילו היא זו שתציל אותך מכל הבאסות שיש בעולם, וגם אם יהיו צרות - הם בקטנה. הרי יש לך למי לחזור הביתה ולהתכבל איתו על כוס שוקו/יין אדום, מה שימתיק כל גלולה מרה. בגיל 30 את מבינה שזוגיות זה בעצם עוד תיק על הראש. אם היה לך יום מסריח בעבודה, לאו דווקא מחכה לך בבית נסיך הקסם שכולו אוזן וחיבוק אחד גדול. לרוב תמצאי נסיך שגם רוצה לבכות לך, שרוצה שגם את תפנקי אותו. ומה אז? מי מקבל חיזוקים ממי? מי מוריד את האשפה ומי עושה כלים? מי מבשל? מה עושים כשיש משחק של מכבי בערוץ אחד ו"נמלטים" בערוץ אחר? מה עושים כשאחד רוצה סקס בעוד שלאחר לא ממש בא? אין מה לעשות, כשמסתכלים על זוגיות בעיניים, רואים הרבה אפור.
עזבו זוגיות, מה קורה כשבאים ילדים? רוב בני ה-30 וטיפ חיים בעולם הזה, החברים שלהם בדרך כלל כבר נשואים עם ילדים. ולא משנה כמה אתה מחבב את היצורים הקטנים האלה, מספיק להיות בית של חבר או חברה עם תינוק שובב כמה שעות ספורות בשביל להבין שילדים זה פשוט עלוקת אנרגיה אחת גדולה במסווה של דבר קטן הלובש חיתול, וכן, אולי אם הדבר הזה היה שלך ההרס שהוא השאיר בסלון היה נראה לך כדבר החינני ביותר עלי אדמות, אבל כל מה שבא לך לעשות אחרי מפגש שכזה זה ללכת לפאב הקרוב למקום מגוריך ולגמור חבית בירה. לחיי העצמאות! הללויה! הרי אחרי שתביאו ילד לעולם, בירה פשוטה תהייה פריבילגיה, כל החיים שלכם מאותה נקודה והלאה למעשה יוקדשו לדבר הקטן הזה, לפחות לעוד 18 שנה. והמחשבה הזו פשוט מפחידה.
לגבי רשימות המכולת, מאז ומתמיד "רשימת המכולת" שלי נגעה ליצירתיות שיש בבן אדם, כי זה מה שמעניין אותי. עם הזמן והשנים למדתי לוותר על הרשימות לגבי עצמי ולגבי בני הזוג הפוטנציאלים. אידיאל לעולם לא אוכל לקבל, כי אידיאל לעולם לא אוכל להיות. כל שאני מבקשת הוא בחור עם לב טוב, שאוהב בעלי חיים. ואני גם אמשך אליו. הרבה לבקש? אז זהו, שכנראה שכן. כי יחד עם המודעות לאפרוריות שבזוגיות ויחד עם המודעות לכך שאהבה זה לא הכל, באה גם המודעות לבחירות העבר שלך.
רואה דפוסים ממוחזרים וידועים מראש
עם הזמן את נעשית מודעת למה ולמי את נמשכת, רואה דפוסים ממוחזרים וידועים מראש, מבינה שאת הולכת לשם כי אפילו אם זה עושה לך רע, זה כנראה עושה לך טוב, רק בגלל שזה כבר מוכר. כי כבר היית שם. ואז את מבינה שאת חייבת כבר להבדיל בין משיכה "טובה" למשיכה "רעה" ונאבקת בהחלטה זו כל פעם שאת פוגשת מישהו שמזיז לך משהו. זה מזיז כי זה טוב, או זה מזיז כי זה רע?
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני לא רוצה. אני רוצה. אני מייחלת לזה בכל ליבי. זוגיות. אהבה. ילדים. אבל יחד עם זאת נראה שאיבדתי את הפילטר שגורם לזה להיראות כל כך מקסים. ולכן אני לא רוצה את זה עם כל אחד. כי אם זה לא יהיה קל - לפחות תנו לי למצוא את האחד הזה שהלא כל כך קל יהיה נסבל בחברתו. שיהיה החבר שלי. שיהיה המאהב שלי. שיהיה הכתף לבכות עליה בשעות הצורך, וכך גם אני - בשבילו.
רוב הפסיכולוגים אומרים שמוּדעות זה דבר טוב, כי באמצעותה אתה קרוב ל"גאולה". אני לפעמים מתגעגעת לזמנים שבהם לא היתה כל כך הרבה מודעות. רק בגלל שהכל היה פשוט יותר. תמים יותר. לא חשבת על הבחירות שלך יותר מדי. חיית את הרגע. לא חישבת יותר מדי, לא ניסית להנדס מראש חיים שלמים. הלכת עם הלב, לא פחדת כל כך...
ופתאום הכל הפך לקשה יותר. מבוקר יותר. מודע יותר. זהיר יותר. וככה לא בונים חומה.
כלומר, ככה בי-די-יוק בונים חומה.
לפנייה לכתב/ת 
