האם אלוהים אוהב חתולים?
האיסור מהתורה לסרס ולעקר, הביא את אורי אריאל להתנגד להצעת החוק בעניין סירוס המוני לחיות רחוב. נורית גפן מציעה לו לדמיין עצמו ממליט פעמיים בשנה חמישה גורים בכל פעם
לא להשחית את עולמו הטוב של הבורא / אורי אריאל
ההתקפה התורנית על הדתיים, אטימותם המובנית והפרימיטיביות של שיקוליהם, עסקה השבוע בהתנגדות לחוק עיקור חיות מחמד. חברי הכנסת שהתנגדו להצעת החוק, זכו לקיתונות של לעג ושטנה. זכותם של המלגלגים על אנשים דתיים לעשות כן, אלא שבמקרה הספציפי ההתקפה נובעת מבורות.
הצעת חוק ביקשה ליצור תמיכה ממשלתית גורפת בעיקור חתולים וכלבים, כדי להתמודד עם תופעת הריבוי העצום של חיות משוטטות, שמסתובבות בערי ישראל, חיות שלא זוכות לאוכל ולטיפול מספק ובכך נגרם להן צער, ואף נפוצה תופעה מחרידה של התעללות בהם. עיקור לדעת יוזמי החוק, יקטין את אוכלוסיית המשוטטים ויצמצם את התופעות המכוערות הנלוות להם.
לא ניתן להתמודד עם תופעות מכוערות של התעללות בבעלי חיים רק בחקיקה וענישה, איום והפחדה. לטווח הארוך, וברובד העמוק ובסופו של דבר גם היעיל יותר, רק חינוך לערכים, לכבוד ליצירי כפיו של הבורא, לענווה והשתאות מול פלאי היצירה, יביא להדברת התופעה. כל פתרון אחר, חיצוני לאדם וכופה אותו כמו חקיקה לא יביאו לתוצאה המיוחלת.
על פי ההלכה, יש איסור לסרס הן בני אדם והן בעלי חיים. איסור זה איננו "המצאה של הרבנים", ולא נובע מ"העובדה שדתיים אינה מגדלים ממילא חיות מחמד", אלא הוא איסור מהתורה. אחד מגדולי ישראל, בעל "ספר החינוך", שחי לפני כ-700 שנה בספרד הסביר את טעם האיסור: "לפי שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם צווה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו. שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמוות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע, מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב".
זכותו של כל אדם להתנגד לשיקולים ההלכתיים, בדיוק כפי שזכותי לצדד ולתמוך בשיקולים כאלו. השאלה איננה אם ההלכה היא "בסדר" או לא. מי שאינם מקבלים את ההלכה, לא יקבלוה כסמכות מחייבת גם אם תתמוך בסירוס חתולים. זכותי, ולדעתי גם חובתי, כמי שמשתדל להיות נאמן לתורת ה', לקבל את ההלכה כסמכות מחייבת, גם כשהדבר אינו נוח לי, וגם כשהוא איננו מתאים לעולם הערכים (הזמניים) של דורנו. לי, ולחברי המשתדלים להיות נאמנים לתורה, יש סולם ערכים אחר בו דבר הבורא הוא אמת מוחלטת, ומיצוי של כל הטוב בעולם. זכותם של החולקים עלינו לבוז לנו (כבר התרגלנו), אבל אנחנו נמשיך לעמוד על זכותנו (שאותה טרם מנעו מאיתנו בחוק) להכפיף את עצמנו להלכה.
למרות שיש הבדל בין חתול לחתולה, על פי ההלכה יש לשקול אופציות אחרות מלבד עיקור וסירוס. על מנת להתמודד עם תופעת ריבוי החתולים ניתן להשתמש באמצעים שיכולים להבריח אותם ממקומות יישוב כגון ריח, עשן וכדומה או אמצעים שמונעים הריון כגלולות. רק כשאין הדבר אפשרי ויש צורך מיידי ודחוף להתמודד עם ריבוי החתולים, יש לשקול את העיקור והסירוס בצורה פרטנית. האיסור לסרס אינו תקף כשיש סיכון לחיי אדם. כך שאיננו מתנגדים לסירוס, וגם ההלכה איננה מתנגדת לו, אם מדובר במקרה ספציפי שכזה. אך התנגדנו לחקיקה גורפת, שתיצור סחף ותסרס כל בלם ושיקול דעת בעניין.
אורי אריאל, יו"ר סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל
לחסוך חיי סבל של חתולי הרחוב / נורית גפן
כחתולנית ותיקה שמאכילה מזה שנים חתולי רחוב עזובים, הפכתי למומחית בתחום. כל חיי גידלתי חתולים, אספתי אותם, לקחתי אותם לווטרינר, ריפאתי, עיקרתי, החזרתי אותם למקומם ברחוב, או שהשארתי אותם בבית לשמחתם של ילדיי. גם כלב רחוב היה לי, כך שתמיכתי בסירוס המוני לחיות הרחוב, לא נובעת אלא מחיבתי העזה לחיות מחמד.
אני קונה שקי אוכל ויורדת להאכיל חתולים קבועים ומזדמנים בדרך לעבודתי, למרות איומי השכנים, הקללות, הגידופים והאיומים על חיי. כך אני נחשפת גם לסבל הנורא שבו הם חיים. בלילות אני שומעת קרבות חתולים ואחר כך חוששת לגורלם של אלה שאני מאכילה דרך קבע.
לכל מתנגדי הסירוס אני ממליצה שינסו לדמיין את חייה של חתולת רחוב לא מעוקרת. כל עונת ייחום היא ממליטה כחמישה-שישה גורים. היא צריכה לדאוג שיהיה לה חלב להניק אותם, ולפיכך היא צריכה לשתות ולאכול אבל אין לה איך לעשות זאת. כל הזמן היא צריכה לחפש אוכל ושתייה, והיום זו לא משימה קלה, כיוון שאין פחים פתוחים. היא צריכה לשמור על הגורים, לחמם אותם בחורף או לגונן עליהם מהחום בקיץ. כשהם גדלים היא צריכה להביא גם להם אוכל.
בעונת הייחום כל החתולים מכל השכונה מגיעים ונאבקים על עיבורה של אותה חתולה. הם נפצעים ,מסתובבים עם פצעים פתוחים, זיהומים, דלקות עיניים. חסרי איברים, כמעט כולם צולעים ואינם יכולים לחפש מים ואוכל. ובחום מקפיא או חום אימים, הם מתים בבדידותם.
אני מציעה למי שמתנגד לעיקור המוני, לדמיין את עצמו ממליט פעמיים בשנה, ודואג לכל הצרכים של גוריו יום-יום, שעה-שעה. החתולה, האם הטרייה והעייפה לא יכולה להגיד לבן זוגה: יקירי, היום אני עייפה קצת, לך תביא אוכל לקטנטנים. חתולות הרחוב הן חתולות חד הוריות. לחתולי הרחוב אין מפרנס, הם בודדים. לפיכך, עיקור המוני לחיות הרחוב הוא פתרון הכרחי, רק כדי שלא יוולדו עוד גורים שמנת חלקם תהיה רק סבל, מחלות, רעב וצמא.
נורית גפן, חתולנית ותיקה
לפנייה לכתב/ת 
