אם תרצו אין הוא אגדה
וויל סמית', שנושא על כתפיו את המותחן ושובר הקופות, "אני האגדה", לא מתכוון לחזור לקומדיות שעשו אותו. מקסימום לצאת לסיבוב הופעות עם חומר מוזיקלי ישן - סליחה, קלאסי. נשיאות? לא תודה, למרות שהוא מאמין שאם הוא ירצה הוא יכול. קבלו ראיון שקיים איתו שליח ynet בלונדון, והצצה בלעדית לשלושה קטעים מהסרט
"אני האגדה", הסרט החדש של וויל סמית' יצא למסכים באמריקה לפני שבועיים (בארץ הוא יצא מחר, ה'), ולא חיכה הרבה לפני ששבר את שיא סוף השבוע החזק ביותר שנראה אי פעם בקופות בחודש דצמבר. אם ההסטוריה מלמדת אותנו משהו, כל בוגר קורס מדעי ההיסטוריה יכל לצפות את התרחיש הזה מראש. נראה שבכל פעם ששמו של סמית' מוזכר בהקשר לסרט חדש התוצאה זהה, וזאת כבר הפעם השניה ברציפות שהוא לא מנסה להצחיק אותנו, אלא אשכרה מנסה לשחק.
הסרט, המבוסס על הספר בעל אותו השם של ריצ'ארד מת'סון, ממוקם, כרגיל, בני יורק. הזמן: רגע אחרי שבני האדם נכחדו מעל פני כדור הארץ הודות לוירוס שיצרו מדענים, ושהעדיף להתעלם מהתוכניות שייעדו לו האנשים החכמים. רוברט נוויל (וויל סמית') מסתמן כאדם היחיד ששרד את המגפה שהפכה את תושבי העולם שלא מתו למעין זומבים תוקפניים ומזי רעב.
עכשיו סמית' לבד, אבל הוא מתעקש לשרוד ולהציל את העולם. כנראה שהוא ממשיך לנסות – עובדה: הוא התארח בלונדון לקידום הסרט, יחד עם הבמאי
פרנסיס לורנס ("קונסטנטין") והתסריטאי עקיבא גולדסמן ("צופן דה ווינצ'י"), וענה על שאלות.
נראה שלסמית' אין שום בעיה לעמוד במרכז ההתעניינות. מלבד כלבה נאמנה הוא נמצא על המסך לבד בכשני שלישים מהסרט, וכשהוא נכנס לאולם הוא דואג שכל העיניים יופנו אליו, כולל קריאת "היי הו" ונפנוף ידיים, כאילו לא עברו כמה עשרות שנים מאז ימי ה"Fresh Prince" העליזים. כשלורנס הצליח להשחיל מילה, הוא סיפר שרוברט רדפורד אמר שאי אפשר לפסס את סמית' כאשר הוא מגיע לסט, הוא תמיד מגיע בריצה ומביא איתו פמלייה גדולה מספיק.
האם אתה מרגיש לחץ לספק תוצאות בקופות לפני שיוצא סרט או זו התרגשות?
סמית': "האמת היא שהפעם הייתי לחוץ. כמות המאמץ והעבודה שהשקענו בסרט הזה והקפיצה האומנותית שלקחנו, ותוסיף לזה את העובדה שאני לבד על המסך רוב הסרט, דאגתי. אם הקהל היה דוחה את הסרט, הם בעצם היו דוחים אותי. הרגשתי הקלה גדולה כשראיתי את המספרים".
אתה יוצר רושם של אדם שאוהב אנשים, להיות האדם האחרון בכדור הארץ היה בודאי סיוט בשבילך.
"זה בניו יורק, אז זה אפילו עוד יותר מפחיד! למרות ששקט בניו יורק, לא ממש שקט. תמיד יש רעשים וזה מה שכל כך משך אותי. אני גדלתי בבית עם שלושה אחים ככה שכמעט אף פעם לא הייתי לבד. בשבועיים הראשונים של הצילומים המשפחה שלי נשארה ב-LA ויצא שלמדתי דברים חדשים על עצמי. אפילו התחברתי לצד הנשי שלי".
גולדסמן: "כתבתי המון דיאלוג לכלבה, אבל אז הסתבר שהיא לא יודעת לדבר".
הבת שלך, ווילו סמית' בת ה-8, משחקת בסרט את בתו של נוויל. היא לא חששה לשחק בסצנה כל כך מפחידה?
"לווילו לא אכפת (צוחק). לילה אחד שמעתי אותה בשלוש לפנות בוקר מסתובבת בבית. ואז היא באה אליי ואמרה לי 'אבא, ראיתי סרט לבד, אני מתה על 'החוש השישי'..'. אין לה שום פחד או אי נוחות מדברים כאלו, ובנוסף זה נפלא לעבוד עם הילדה שלך ולהראות לה מה אתה עושה כך שזה היה נסיון נהדר".
סמית' תומך בברק
צחוק צחוק, אבל ברור שוויל סמית' התבגר. כמו כל כוכב הוליוודי שמכבד את עצמו, הוא משלב בדיבור על הקריירה שלו גם אזכורים רציניים לפוליטיקה. אם נתעלם מהאמירה האומללה שלו על היטלר מהימים האחרונים, אפשר לראות שלבחור בהחלט יש אג'נדה ועקרונות. מצד שני יתכן שעודף הביטחון העצמי שלו גרם לו לצלול לתפקיד המאתגר קצת יותר מידי מהר. "ניסינו לעשות סרט אומנותי קטן" הוא מספר "ואחר כך הוספנו לו את כל האלמנטים המתבקשים משוברי קופות, אבל אל תספרו על כך לאף אחד ב'וורנר'".
"אני האגדה". כשהקהל ראה את ניו יורק ריקה הוא השתתק מייד
האלמנטים האלה הם בהחלט גורמי המשיכה ששאבו לאולמות את כל אותם אמריקנים תאבי אקשן, על פניו נראה שהפער בן סצנות האקשן והאימה לסצנות הדרמתיות בהן סמית' מתקשה לצאת מעורו ולהביע את הרגשות העזים של הדמות הוא גדול. מצד שני לפחות הראיון הזה מוכיח שיש הרבה מה ללמוד ממנו בכל מה שקשור בלקיחת הקהל שלך בשבי. אף שאלה לא מפתיעה אותו, ונראה שהוא עונה בכנות. האם זה אומר שהתשובות שהוא נותן עמוקות ומקוריות? תנסו שוב.
בסרט ההנהגה מחליטה לסגור את ניו יורק. אמריקה מתקרבת לבחירות, מה אתה מחפש במנהיג ובמי אתה תומך?
"אהבתי את הקישור בין הנושאים.. אני אנסה אותו שוב בעצמי בהמשך. אני אוהב את ברק אובמה. אני אוהב את מה שהוא מייצג, אני חושב שזה זמן נפלא בשביל אמריקה לנקוט בעמדה של שינוי. אשתי ואני תומכים בברק".
ראיתי אותך במגזין עם דייויד בקהאם, האם הוא אגדה? מי הוא אגדה בשבילכם?
לורנס: "תלוי באיזו אגדה מדובר. יש אגדות קולנועיות כמו היצ'קוק או שפילברג או אגדות מוסיקליות כמו בוב מארלי".
וויל: "כמובן מוחמד עלי ונלסון מנדלה. לבקהאם יש פוטנציאל להיות אגדה אבל הוא עוד צעיר מדי.
גולדסמן: "וויל".
נהנית לצלם בניו יורק או שהיתה לך עיר מועדפת אחרת?
"ניו יורק ריקה זו תמונה מפחידה לדמיין, אף פעם לא תמצא רחוב ניו יורקי ריק. ראיתי את התמונות הראשונות מהסרט בחמש ארצות שונות ומייד כשהקהל רואה אותן הוא משתתק. יש משהו חזק בתמונות של ניו יורק נטושה שעובד מצויין בקולנוע. כמעט בלתי אפשרי להביע את אותה הרגשה ב-LA".
לורנס: "LA עובדת בספר אבל לא בסרט. היא נראת נטושה כל יום בארבע, בניו יורק זה לא קורה".
זאת הפעם החמישית שאתה מציל את העולם. מה מושך אותך לתפקידים האלה והאם זה יסייע לך להפוך יום אחד לנשיא?
"זה מצחיק שאנשים חושבים שהצלתי את העולם בסרט הזה, כולם מתים! רוברט נוויל כשל כשלון חרוץ. אבל באופן כללי אני אוהב תפקידים כאלה. אני אוהב מדע בדיוני ואת 'מלחמת הכוכבים', אני רודף אחרי זה כל הקריירה שלי. לעולם לא ארצה להיות נשיא, למרות שאני לא חושב שזה מעבר להישג ידי".
נראה שאתה מתרחק מקומדיות, אתה מחפש תפקידים שונים במכוון? ומה עם המוסיקה?
"אני בהחלט מחפש תפקידים שונים. הצלחתי עם סרטים בסגנון שאני לא מסוגל לחזור אליו. ההצלחה של גברים בשחור מבוססת על הזמן והגיל שהייתי בו, אבל אם לא אתקדם הקהל ידחה את התפקידים שאבחר. אני כרגע מאוד מתעניין בייחס שבין טראומה וסיפור. עקיבא ואני עובדים על קומדיה שחורה בשם 'הנקוק' שמתחילה בתקרית טראומתית וסובבת סביב גיבור-על אלכוהוליסט. בקשר למוסיקה, אני לא עובד על חומר חדש אבל אני אצא ב-2008 לסיבוב הופעות עם החומר הישן – סליחה, החומר הקלאסי שלי".
לפנייה לכתב/ת 
