הפעם בלי ספק זו פרידה אחרת
הכנתי את עצמי חודשים לפני. בכל פעם שהייתי חושב על זה הלב שלי היה הולם בחוזקה. פעם אפילו הגעתי לחדר מיון בגלל הפחד לאבד אותה לעולמים. חוויתי בעבר כבר כל מיני פרידות, בכל מיני רמות, אבל כל הניסיון שלי לא עוזר. אני מרגיש בוגד, נבגד, תלוש, בודד, עצוב, אומלל. אבל אני גם מרגיש טוב, להפתעתי
זאת פרידה, אולי ה-פרידה של הפרידות.
ההקדמה, המבוא, הלב, הסיפא, והאחרי של הפרידות. האימ-אימ-אמא של הפרידות.
וזאת גם סתם עוד פרידה, פשוטו כמשמעו.
חוויתי את החוויה האנושית הזאת, פרידה, כמה פעמים, בכל מיני רמות, מכל מיני סיבות, קשת רחבה של סיטואציות של פרידה. הפעם ללא ספק זה אחרת.
הפעם, אפילו הניסיון שלי, הלקח, מוסר ההשכל, ההכחשה, ההתאמה וההשלכה גם יחד לא עוזרים לי או מקלים עלי ולוּ במעט. אני מרגיש בוגד, נבגד, תלוש, בודד, עצוב, אומלל, מסכן. אבל אני גם מרגיש טוב, להפתעתי. במקביל.
הכרנו בגיל 16, במיניבוס עם צוות הפקה של איזה סרט, מישהי הכירה בינינו, נדלקתי בשנייה. היא היתה איתי בשיאי האינטימיות, ברגעים מופלאים, היא החסד והרגע בוזמנית. היא נצמדה אלי במקומות לא הגיוניים, בשירותים, באמבטיה, בחדרי חדרים, על הרים, בגאיות, בחושך, בהיחבא ובגלוי, במותר ובאסור. לפני אחרי ותוך כדי. מסביב במרכז ובצד, בשקט, ברעש, בכאב, בדממה.
צמוד צמוד, כל הזמן נגעתי בה, הרגשתי את נוכחותה. אם היתה מסמנת לי מחסור, רק מסמנת שיש אפשרות שהיא לא תהיה, שהולך להיות מחסור בה, שאסור לה, שאין, שאחר כך, שלא בטוח, שנגמר, שחסר - כל אחת מהמילים האלה בהקשר שלה היתה מחריבה את עולמי. עד כדי כך היתה לה השפעה עלי.
אהבתי אותה, אהבתי אותה עם חברים, רק בזוג, לבד עם עצמי, בפרהסיה, בהסתר, במודגש ובמוצנע. לפעמים היתה מתחברת לי אפילו למחשבות. היא ראתה לי הכל, ביג טיים. לא רק את צנעת הפרט, הרבה יותר עמוק, עד כדי שהייתי יכול להתחבא מאחוריה מכל העולם כולו.
אין ספק שהיא ממין נקבה, לא יכולה להיות זכר לעולם.
אז אני עצוב עכשיו. כן, עצב זאת בדיוק המילה הכי פשוטה לתיאור המצב בו אני נמצא. מילה פשוטה יחסית ל-29 שנה של קשר הדוק, אישי, יציב, רציף, מתמשך, מספק, מעצבן, מגעיל, נחוץ, ממכר, מתמסר בנשימות עמוקות.
השתוקקתי, התגעגעתי, רציתי, הזיתי, חלמתי
חשקתי בה, השתוקקתי, התגעגעתי, רציתי, הזיתי, חלמתי. היא היתה שלי אבל בו בזמן לא רק שלי, לא היה אכפת לי לחלוק בה. היא שייכת לדברים בחיים שאפשר לחלוק, חופשי בלי עכבות, בלי חשבון.
הכנתי את עצמי לפרידה הזאת חודשים לפני. בכל פעם שהייתי חושב על הפרידה הלב שלי היה הולם בחוזקה. פעם אפילו הגעתי לחדר מיון בגללה, בגלל הפחד לאבד אותה לעולמים. עד כדי כך הלם בי הלב, שהייתי חייב לבדוק שאיני הולך למות. הרופא אישר - סימנים קשים של חרדת נטישה.
כבר 72 שעות שלא הרגשתי אותה, 72 בלי ניקוטין, בלי סיגריה... בכלל.
כבר הספקתי לחשוב שזאת טעות, טעות נוראית להפסיק לעשן. בין כה וכה מתים, ובכלל אולי אפסיק לעשן וידרוס אותי אוטובוס? חוץ מזה שמעון פרס מעשן, והוא בגיל טוב ונראה טוב ועושה טוב. סבא של ההיא עישן עד גיל 87 ומת סנילי - ובריא.
בחישוב זהיר עישנתי עד היום 277,400 סיגריות ( 365 כפול 19 כפול 40).
הייתי עסוק בעישון במשך 23,116 שעות. עשרים ושלוש אלף מאה ושש עשרה שעות!
זה עלה לי בערך 40,584 דולר, שזה יותר מ-162,000 שקל. דירת חדר בטבריה הייתי יכול לקנות בזה.
כולה 72 שעות של קריז (בגלים), של תחושת אופטימיות וחוזק פנימי, של געגוע לשאכטה.
אוףףףף, המחשבה שלא אעשן יותר לעולם היא הדבר הכי נורא ששמעתי בימי חיי.
פורסם לראשונה 26/12/2007 08:25
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
