אפשר חתימה?

בבניין גבוה ברחוב ברודווי בניו-יורק ממוקמת המכה של תעשיית המטאל העולמית. שנים רבות ש"רודראנר" (Roadrunner Records) נחשבת לאחת המצוינות בתחומה, אם לא המצוינת ביותר. להקות כמו: "סליפנוט", "פיר פקטורי", "ניקלבק", "טייפ או נגטיב", "ספלטורה", "מאשין הד", "מדינה לייק" ועוד עשרות בקעו מתוך הלייבל ועיצבו את מוזיקת המטאל והאלטרנטיב-רוק למה שהיא היום. 

על רשימת הלהקות הזו, ועל רוב הצלחות החברה בכלל, חתומים שני אנשים: מונטי קונר, סגן נשיא ומנהל הרפרטואר של מוזיקת המטאל, ורון ברמן, גם הוא סגן נשיא ומנהל הרפרטואר בתחום הרוק והאלטרנטיבי. יחד איתם עובד מנהל נוסף בשם מייק גיטר. עכשיו, בראיון בלעדי, מגיעים קונור וברמן לזירת המטאל לדבר על המתרחש מאחורי הקלעים.

הקשר הישראלי לחברה מגיע דרך הלהקה המוכשרת "בצפר", שהוחתמה שם לפני כמה שנים. "אנחנו כבר לא עובדים איתם", מגלה קונור, "למרות שהאלבום שלהם היה ממש טוב. הם היו חתומים במשרד הגרמני ואנחנו לא עבדנו מולם. אגב, זה קצת אירוני שבגרמניה החתימו להקת מטאל מישראל, לא? אנחנו החלטנו שלא להוציא את האלבום בארצות הברית ונפרדנו, אבל בכל הקשור למטאל מודרני, זו הלהקה הכי טובה ששמעתי מישראל. וגם יש לי את השם 'סיילם' בראש", הוא נזכר בעוד להקה מובילה בסצנה, "הם כבר מסתובבים הרבה זמן, לא?".

קונר (43) עובד בלייבל כ-20 שנה. מגיל 14 זורם לו המטאל בורידים וכשהחל ללמוד בקולג' לעסקים בניו-יורק, הקים תוכנית רדיו באוניבריסטה בה ניגן את המוזיקה האהובה עליו. באותה התקופה להקות הספיד והטראש מטאל פרחו והתעשייה כולה רצתה חתיכה ממטאליקה וסלייר.

"בתוכנית השמעתי מלא להקות שעוד לא הוחתמו", נזכר קונור, "הייתי מקבל קלטות בחינם וזה היה נהדר כי לא היה לי כסף". רק עשרות אנשים הקשיבו לתוכנית ששודרה במשך 4 וחצי שנים, אבל בזמן הזה הספיק ליצור קשרים עם אייקונים ענקיים כמו דייב מוסטיין וחברי להקת "סלייר" שהיו שולחים לו קלטות. "הפכתי מומחה בסצנה", הוא אומר. "כשסיימתי את הלימודים, הסצנה פרחה עוד יותר וחברות התקליטים רצו להרוויח מהמוזיקה הזו והפכתי למישהו עם פוטנציאל להפוך חלק מאחת החברות".

כשהגיע קונור ל"רודראנר" החל לעבוד כאיש יחסי ציבור מול תחנות רדיו ומגזינים. עשרה ימים אחרי הגעתו, מנהל רפרטואר המטאל נטש. "קיבלתי את העבודה שלו כי פחות או יותר לא היה אף אחד אחר שיעשה את זה, אף אחד בלייבל לא הבין כל כך את המוזיקה". זמן לא רב אחר-כך החל במסע החתמות. הראשונה היתה "Ralm" שלא זכתה להצלחה גדולה, אבל השנייה שינתה המטאל בשנות התשעים, קראו לה "ספלטורה".

מהלול לגג העולם

לצידו של קונר עומד ברמן. השניים לא ממש חולקים את אותה התשוקה המוזיקלית. "לא ממש אהבתי דברים כמו מטאל כשהגעתי לחברה", מספר ברמן, "אני עדיין לא. אני נורא מעריך את המוזיקה אבל אוהב דברים יותר מלודים. אני לא יכול להתמודד עם צרחות שלא מבינים מהן כלום, זה סיוט רע בשבילי, מזכיר לי את גרמניה הנאצית", הוא צוחק.

ברמן (42) עובד בחברה כבר עשר וחצי שנים. מי שהחתים למשל את "ניקלבק", הספיק לחיות בעבר בקיבוץ "משמר השרון". "אני גר על יד נתניה, אני עובד לול אנד דגים", הוא אומר בעברית וצוחק.

גם ברמן נושם את המוזיקה מגיל צעיר. "תמיד ידעתי שאגיע לתפקיד

שכזה בחברת תקליטים", אומר, "זה לקח לי 20 שנה, אבל זה קרה".

בזמן התיכון ברמן היה מארגן הופעות קטנות של חברים שלו מבית הספר, גובה 5 דולר בדלת ומארגן חבית בירה לכולם. כשהגיע לאוניברסיטת "פלורידה סטייט" הפך לאחראי לקביעת הופעות של להקות מול הסטודנטים. כך גם הביא את האהבות שלו: "רד הוט צ'ילי פפרס", "פיית' נו מור", "בלאק פלאג", "מינט מן", "פליימינג ליפס" ועוד.

כמו קונר, גם ברמן שידר ברדיו שבאוניברסיטה. כשסיים את הלימודים עבד בצוות של להקת "פליימינג ליפס" כמתמחה. אחר כך עבד בשביל חברת בוקינג וגם פתח חברת פאנק-רוק קטנה משלו. בהמשך הגיע לחברת בוקינג גדולה והיה הראשון להביא את "ראמסטיין" הגרמנים לאמריקה. 

ההגעה שלו לרודנראנר קרתה במקרה. עמית לעבודה הלך לראיון והתקבל. יומיים אחר כך סיפר לברמן כי קיבל הצעה טובה יותר. ברמן נזכר בתגובתו המיידית: "אבל כבר אמרת להם כן! אתה לא יכול לסגת. אתה הולך להתקשר אליהם ולהגיד שאתה מכיר מישהו שיהיה מתאים לתפקיד הזה", ומוסיף, "מונטי היה זה שערך את הראיונות, הוא כעס על הביטול ואמר לחבר שלי שיילך להזדיין ומה איכפת לו איזה אנשים אחרים הוא מכיר. מהר מאוד הפעלתי את הקשרים שהיו לי בסביבה ובסוף התקבלתי".

עקיצה ב-20 שניות

עם מאות להקות מטאל בישראל ומיליוני להקות בעולם, מה להקה צריכה לעשות בשביל להגיע לחברה כמו "רודראנר"? "הרבה להקות חושבת שברגע שהן חותמות בלייבל מסוים אז כל הבקשות שלהן נענו", מסביר קונור, "שהן יהפכו למטאליקה הבאה. לקבל חוזה זה החלק הפשוט, יש מאות לייבלים של מטאל, אלפי להקות מוחתמות וכל כך הרבה חרא של מוזיקה. הרגע הקשה מגיע אחרי שהוחתמת וצריך למכור תקליטים. על זה להקה צריכה לעבוד ולדעת שהיא מוכנה לשלב הבא".

מקס קאוולרה מ"ספלטורה". התחילו בזכות הגימיק

למרות זאת, קונר מגלה כי יכולה גם להתגלות להקה שלא תציע את המוזיקה החדישה ביותר בעולם. למה? כי עיתונאים אוהבים סיפורית טובים. "בסוף שנות השמונים, כשהחתמתי את 'ספלטורה' הם נשמעו ממש כמו 'סלייר', לא ממש מקוריים", הוא אומר, "מה שהיה חשוב באותו הרגע זו העובדה שהם מברזיל. אולי עכשיו זה לא נשמע כמו סיפור גדול, אבל ב-88' זה פתח לכולם את האוזניים והרבה דלתות נפתחו.

"מצד שני, גם אם נפתחה לך הדלת, זה לא אומר שהסיפור שלך יביא אותך לגדולה. 'ספלטורה' הפכה ללהקה ענקית ומקורית זמן לא רב אחר כך והוכיחה שעדיין צריך את המוזיקה. קח לדוגמה את 'סליפנוט'. הקהל מתעניין בהם בגלל התחפושות והמראה שלהם, אבל אם הם לא היו עושים מוזיקה מדהימה, לא היו מתייחסים אליהם".

איך אתה שופט? אתה מקשיב לכל דמו שמגיע אליך?

"כן, לכל מה שיש עליו את השם שלי, אני מקשיב. אני קודם כל מקשיב ל-20 או 30 שניות מתוך שיר. בהתבסס על השניות האלה, אני יכול להבין אם אני צריך יותר זמן עם החומרים או שהדיסק ילך ישר לזבל. 95 אחוז ממה שמגיע לי לשולחן זה זבל, ואתה יכול להבין תוך 15 או 20 שניות אם מדובר בלהקה רצינית או לא".

"פעם הייתי מקבל הרבה חבילות אבל היום אנשים שולחים קבצים במחשב או כתובת מייספייס", מוסיף ברמן, "אני בחור שממחזר אז אני שונא שמציפים אותי במעטפות ובפלסטיקים ומבזבזים הרבה כסף. אני מנסה להקשיב להכל, כל היום אני מקשיב למוזיקה, זה מה שאני עושה. אם אני אוהב את מה שאני שומע, אני אתקשר ואבקש עוד דברים. צריך לזכור שגם אם אנחנו אוהבים את המוזיקה, אנחנו עדיין צריכים ללכת לפגישות ולשכנע את בעלי החברה שמדובר במשהו טוב. ואנחנו לא מוצאים החוצה כל כך הרבה להקות בשנה, כי אנחנו לא לייבל כזה ענק".

אתה מנסה לגלות כשרונות גם בהופעות?

"אני אהיה כנה. עד לפני שנתיים הייתי הולך להופעות כל הזמן, אבל היום אני

עובד עם הכי הרבה להקות ממה שעבדתי כל חיי, אז אין לי הרבה זמן. אם יש הופעה ששמעתי עליה ומישהו שאני מכיר המליץ לי עליה, אני אלך. אבל אני לא אלך סתם להופעה רנדומלית".

גם אם השואו על הבמות הוא נפלא, ברמן חושב שהמוזיקה צריכה לבוא קודם. אפילו אם יש לכם להקת רוק ישראלית. "פנו אליי כמה להקות מישראל ואני מודה שזה גרם לי להתעניין קצת יותר כי גרתי בישראל, אני יהודי ואני יודע כמה זה קשה להגיע לארצות הברית", הוא אומר, "אבל אז חשבתי: 'למי בכלל איכפת?', כי כשהלהקה הזו מגיעה לניו-יורק היא מופיעה אולי מול 30 אנשים שהם החברים שלהם. אז אתה צריך לעבוד קשה וגם לצבור קהל בעצמך. מסתבר אבל שזה עבד למתיסיהו, הא?", הוא צוחק ומתכוון לראפר שהחרדיות שלו משמשת כגימיק מוצלח ברחבי העולם, "הוא מקרה יוצא דופן. בדרך כלל, זו חייבת להיות, קודם כל, המוזיקה".