הָיֹה הָיָה

תל אביב. שנות השלושים. בבתי הקפה מדברים שירה ומטיחים אידיאולוגיות למכביר. העיתונות היתה אז כבדת ראש ובמילים היו משתמשים בזהירות כמו בנשק. על קוצו של י' היו ניטשות מלחמות חורמה ועל קדושתה של ירושלים מוכנים היו להיהרג.

אל התקופה הזו מחזירה לשעתיים קסומות ההצגה "היה או לא היה", שתעלה בסוף השבוע על במת תיאטרון הקאמרי. אחרי שנתיים מאומצות של עבודת תחקיר וכתיבה, הניחה עדנה מזי"א על שולחנו של המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן, מחזה שמצליח, למרות התעסקותו בעבר ובדמויות מיתולוגיות היסטוריות, לא להתרפק אלא להביט בפיכחון ובגאווה.

על רקע המאבקים הספרותיים בין אברהם שלונסקי (אמיר קריאף) לחיים נחמן ביאליק (יוסי גרבר), ובצד הסנסציות התקופתיות שאחזו ביישוב עם ליהוקה של הגברת הראשונה של התיאטרון העברי, חנה רובינא, לתפקיד יצאנית מן המניין, מציע המחזה מסע אל הבטחות שלא קוימו.

להתרחק מהמיתוס

ליבת המחזה הוא סיפור אהבתם של המשורר הצעיר אלכסנדר פן לרובינא. יחזקאל לזרוב, בתפקיד פן והלנה ירלובה כרובינא, שורפים את הבמה ומצליחים לפרק את הדמויות מהמיתוס ולהפוך אותן לאנושיות, מוכתמות, מנוקדות בפגמים ובחן אינסופי.

לזרוב וירלובה. מסע של גילויים (צילומים: מרב יודילוביץ')

"המאמץ העיקרי בתהליך הכתיבה היה הניסיון להתרחק מהאנדרטה ולחפש את האנושיות שמסתתרת מאחורי האמנים הגדולים שהפכו לשמות של רחובות", אומרת מזי"א בראיון שנערך בחדר החזרות.

למרות העיסוק בעבר את הנוסטלגיה היא הצליחה להשאיר מחוץ לדפי המחזה. "רצינו לתפוס את המהות של האנשים האלה שהתווכחו על שירה, את המהות של התקופה שבה תרבות היתה ערך עליון", היא אומרת, "במידה רבה זה מחזה שמבקש לגעת בפוטנציאל שהיה שם בתקופה ההיא, שלא ידענו כדוגמתה ושהצמיחה תרבות מופלאה".

לזרוב. "מולטימדיה מהלך ואוטודידקט מובהק"

ניצן, מהבמאים המוערכים בישראל, שמעורר לא מעט חרדות אצל שחקנים, מודה שהעבודה על המחזה והחיים המשותפים לצד הדמויות, פתחו אצלו ערוץ לא מוכר של קנאה וגעגוע. "יש בי קנאה צורבת על כך שהם חיו בתקופה המופלאה הזו של רנסנס תרבותי", הוא אומר בעיניים בורקות, "זה אולי המניע לכך שהעלאת המחזה היתה כל כך חשובה לי. זה מחזה מאוד מקומי, מאוד עלינו ועל מה שיכול היה להיות ואיננו. זה החלום, זו סיבת החיים בארץ הזו וזה אפשרי. היינו יכולים לחיות במקום אחר, בטוח יותר, מצליח יותר כלכלית, אבל אין אף מטר מרובע אחר בעולם שיש בו תרבות עברית.

"אני מרגיש את צריבת ההחמצה על פריון והמשכיות של תהליכי היצירה. אני מסתכל על הרנסנס האליזבתני וחושב על כך שאוצר המילים של שקספיר עמד על 22 אלף מילים שונות כשהיום אוצר המילים של סטודנט באוקספורד הוא 16 אלף מילים. רנסנס מתקיים במקום שבו שפה מתפתחת ומהי שפה אם לא הדמיון האנושי, היצירה האנושית, קשר בין בני אדם, דיוק בהבחנה ובביטוי, ועל זה בדיוק מדבר המחזה - על מהפכה תרבותית ומאוחר יותר על שברונה, התפרקותה וריקבונה".

ניצן מגדיר את חוויית העבודה על המחזה כמסע אינסופי של גילויים ולמידה. "אין דבר נהדר יותר מההרגשה שאתה לא מגיע לתחתית בעבודת התיאטרון. אחרי כל החודשים האלה אני עדיין מרגיש שאני לא יודע כלום, שיש עוד ועוד לגלות ולדעת, שאנחנו חופרים באוצר בלתי נדלה", הוא אומר.

"קנאה צורבת על חיים בתקופה המופלאה הזו של רנסנס תרבותי"

גם השחקנים היו בעבורו גילוי. "עושר הכישרונות שהם מציעים היה אדיר", הוא אומר ומחמיא, "לזרוב הוא פשוט מולטימדיה מהלך ואוטודידקט מובהק. הקסים וגירה אותי לחשוף את הכישרונות שבו. גם הלנה, שהיא גילוי בעיני, הביאה לתפקיד עומק שבתחילה לא הייתי משוכנע שיש בה. היא עמדה בגבורה בחודשים של אודישנים חוזרים ונשנים עד שהשתכנעתי.

נראה שהחיבור בין השניים הדדי. ירלובה מרעיפה על ניצן שבחים ועוטפת אותו באהבה רבה. "בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות את זה", היא אומרת.

לפרק את רובינא

השחקנית שהחלה את דרכה במכון הגבוה ללימודי התיאטרון במוסקבה, משחקת מזה 13 שנה ביידישפיל, היתה בין מייסדי תיאטרון "מלינקי" ומנחה תכניות טלוויזיה בערוץ הרוסי, כמעט ואינה מוכרת לקהל הרחב. "אני לא יכולה להסביר לך עד כמה אני אוהבת את תיאטרון היידישפיל", היא אומרת, "יש שם אנסמבל שחקנים מדהים עם כוכבי ענק. אי אפשר ללמוד להיות בודו, אפשר רק להיוולד כזה ומבחינתי היידישפיל הוא בית ספר מצוין".

ירלובה וקריאף. "עושר הכישרונות שהם מציעים היה אדיר"

אחרי שהגיעה עם הסרט "קדמה" של עמוס גיתאי לקאן, מבחינתה השמים הם הגבול, ולכן, עם כל הכבוד לנעליה הגדולות של רובינא, בשביל ירלובה מדובר בעוד שלב בתהליכי ההתפתחות שלה. "אני נמצאת בתהליך", היא מזכירה לעצמה פעמים ספורות לאורך השיחה.

ירלובה יודעת שבשביל להיות רובינא על הבמה צריך קודם כל לפרק אותה לגורמים. "אי אפשר לשחק מיתוס או סמל. זה גם לא מעניין", היא אומרת, "מי היתה ליידי מקבת? אופליה? או אנה קרנינה? הרי אף אחד לא יודע. רובינא היתה קודם כל אשה. אנשים הכירו אותה מהבמה אבל מי באמת ידע מה היא מרגישה בפנים? לכן אני אוהבת שבהצגה לא רואים אתה בכלל משחקת על במה. אנחנו פוגשים אותה לפני או אחרי הצגה, בחיים".

מפתח נוסף לעבודה על הדמות היתה לדבריה תחושת האובדן בתוך האהבה

הענקית של רובינא לפן. "היא לא סלחה לו על כך שהוא היה הדבר היחיד שגרם לה לפקפק באהבה הגדולה שלה לתיאטרון", היא אומרת, "היא היתה חכמה בשביל לראות את העתיד ולהבין שמדובר באשליה. אנשים הרי לא באמת מתים מאהבה".

ירלובה מזדהה עם מערכת היחסים האובדנית שבין רובינא לתיאטרון. "אני תמיד אומרת לעצמי זה בסך הכל תיאטרון אבל יודעת שאם הסך הכל הזה יילקח ממני, אני לא אחיה. זו לא רק עבודה או פרנסה. אי אפשר לשים לזה גבולות. קוראים לזה סם או מחלה, בשבילי זה חמצן".