ביקורת משחק: Super Mario Galaxy

Super Mario Galaxy הוא משחק טוב. כמה טוב? ממש ממש טוב. קחו את המשחקיות הקלאסית של מריו 64, תלבישו אותה בעיצוב מודרני, תוסיפו פסקול משובח, ותשגרו הכול לחלל. התוצאה היא משחק מרגש, מאתגר ומאלף, שעוקף את הציפיות שלנו בכל פינה, ולמעשה מגדיר מחדש את המושג "משחק פלטפורמה". כשהפלטפורמות שלכם הן בעצם כדורים, מה כבר אפשר לעשות? כלום, רק לזרום, ולהישאב לאחת מההרפתקאות המדהימות ביותר של מריו, ובכלל.

Super Mario Galaxy עולה על קודמיו לסדרה בכל דרך אפשרית. את השינויים המעצבנים שנעשו ב-Super Mario Sunshine הוא מבטל כליל, ואת מעט הבעיות שהיו במריו 64 הוא מתקן. והוא מוסיף מספיק דברים טובים משל עצמו, כמו חליפות חדשות ומגניבות, שליטת Wii חדשנית, ובעיקר עולם משחק מרהיב ומקסים, שבו כמעט הכול אפשרי. אם אתם אוהבים משחקים באיזו שהיא צורה, קשה לי להאמין שלא תאהבו את המשחק הזה.

אפשר לכתוב עמודים שלמים על מריו, הדמות והאגדה, ועל החשיבות העצומה שהייתה לו ולמשחקיו בתעשיית המשחקים. זהו נושא רחב ומרתק, אבל רק חלק קטן ממנו רלוונטי לביקורת זו, והוא: להיות אייקון מרכזי ומשפיע כל-כך זה טוב ויפה, אבל ישנו גם מחיר. אני מתכוון כמובן לציפיות האדירות שמונחות על כתפיו של כל כותר מריו חדש, וזה נכון כפליים כשמדובר במשחק מריו "אמיתי" – כלומר, לא משחק תפקידים, מירוצים, מסיבה, או לימוד גיאוגרפיה, אלא משחק פלטפורמה טהור.

למזלנו, לא מדובר בשידור חוזר

בנינטנדו החליטו לקחת הפעם סוג של צעד אחורה, ומריו עצמו נשלט ומתנהג כאן כמעט בדיוק כמו במשחק התלת מימדי הראשון שלו. ההבדל היחיד הוא למעשה בהתקפה סיבובית שמחליפה את האגרוף שלו, ושמשמשת גם לתוספת גובה, אם מבצעים אותה באוויר. מלבד זה, אין הבדל של ממש בין המשחקיות של מריו 64 לזו של גלקסי.

מריו עדיין רץ וקופץ תוך שהוא מנסה להשלים משימות מעורפלות יותר או פחות במגוון עולמות שונים ומשונים. כרגיל, כל משימה שנשלים תעניק לנו כוכב, ועם מספיק כאלה ייפתחו לנו שלבים חדשים, עד שבסופו של דבר נגיע לקרב הסופי מול באוזר, שכרגיל, חטף את הנסיכה פיץ', וזומם להשתלט על העולם, או על היקום כולו במקרה הזה. אכן, בפיסת הייחצנות שלפיה גלקסי הוא "ההמשך האמיתי" של מריו 64 יש מידה לא מעטה של אמת.

עוד ב-vgames: הביקורת על Super Mario Sunshine

שרברבים בחלל

בנינטנדו הרגישו כנראה שהניסיון להגדיר מחדש את מריו במשחק הקודם לא צלח במיוחד, ולכן בגלקסי ההגדרה מחדש היא לא של מריו עצמו, אלא של משהו עמוק יותר – הפלטפורמות שעליהן הוא מקפץ, ושעל שמן קרוי הז'אנר כולו. מה שמיחד את גלקסי אם כן, היא לא המשחקיות, שנשארה כשהייתה, אלא העולם שבו מתרחש המשחק.

מריו בדיוק נמצא בדרכו לפסטיבל הכוכבים השנתי של ממלכת הפטריות, כשלפתע מגיע משום מקום צי של ספינות אוויר בפיקודו של באוזר. הצי כולל גם צלחת מעופפת מסתורית, שעוקרת את הטירה של הנסיכה פיץ' ממקומה ומרים אותה לחלל. מריו, שהצליח להגיע לכניסה לטירה, מועף לוואקום על-ידי אחד מעושי דברו של באוזר, ומאבד את הכרתו.

כשהוא מתעורר, הוא מוצא את עצמו על פלנטה קטנה שנראית כאילו היא נלקחה הישר מתוך "הנסיך הקטן". שם הוא פוגש את הלומה – יצורים משונים דמויי כוכבים, ואת רוסלינה, אישה מסתורית בעלת דמיון חשוד לפיץ', שמסבירה לו שבאוזר גנב את כוכבי הכוח שמפעילים את ביתה, "מצפה השביט". המצפה יכול לתפקד גם כחללית ולהביא אותנו עד לבאוזר, אבל קודם עלינו להשיב מספיק מהכוכבים שנגנבו.

עוד ב-vgames: הביקורת על Metroid Prime 3 ל-Wii

מריו כוכב עליון

העלילה, כמו תמיד, היא לא הרבה יותר מתירוץ, אבל הפעם זה אפילו יותר מורגש. זה די ברור שלשיגרו מיאמוטו צץ רעיון מגניב – "בואו נשים את מריו בחלל!", ושהעלילה היא רק כלי כדי לממש את הרעיון הזה. כל אחת מ-15 הגלקסיות (כך נקראים כאן השלבים) הראשיות במשחק היא אסופה של כמה גופים שמימיים, בעיקר פלנטואידים מסוגים שונים, אבל ממש לא רק.

המעבר בין הגופים השונים מתבצע או באמצעות כוכבי שיגור מיוחדים, שמופעלים על-ידי סיבוב כשמריו קרוב אליהם, או, אם הם קרובים מספיק, פשוט על-ידי קפיצה. מריו תמיד יימשך לגוף הקרוב ביותר אליו. על רוב הגופים במשחק מריו יכול לטייל בחופשיות, אבל ישנם גם כאלו שנמצאים בקרבת חור שחור. גופים אלה מתפקדים בתור פלטפורמות מסורתיות יותר – כלומר, עם כוח משיכה רק בצד אחד, ונפילה מהם תביא למוות מוקדם. כל העסק קצת מבלבל בהתחלה, במיוחד בכל מה שקשור לזוויות המצלמה הבלתי קונבנציונליות, אבל מהר מאוד מתרגלים, ומתחילים לגלות את הקסם שבעניין.

אור כוכבים

זה אולי נשמע כמו גימיק שיימאס מהר, ואכן זו הייתה עשויה להיות בעיה, אילמלא כמויות היצירתיות העצומות שנינטנדו שפכה לתוך המשחק הזה,

והגיוון האדיר שהוא תוצאה ישירה של אותה יצירתיות. במשחק יש כאמור 15 גלקסיות ראשיות. בכל אחת מהן יש כשישה כוכבים להשיג, כשכל כוכב הוא למעשה משימה בפני עצמה. המשימות יכולות להיות פשוטות או מסובכות, ואין לנו דרך לדעת עד שנבחר בהן. בדרך כלל מדובר בסוג של מסלול מכשולים לאורך כמה גופים בחלל, אם כי בעצם המושג "מסלול מכשולים" לא ממש עושה צדק עם הסביבות והמראות שניתקל בהם בדרך.

כמעט לכל משימה יש את הטוויסט היחודי לה, אם זה משחקי כוח משיכה מטורפים, מעברי משחקיות מתלת-מימד לדו-מימד, החליפות החדשות של מריו, בוסים מגניבים ובלתי צפויים, ועוד. בנוסף לגלקסיות הראשיות, ישנן גם כ-20 גלקסיות קטנות, שמכילות כל אחת כוכב יחיד. אלו בדרך כלל אתגרים נקודתיים יותר, וחלקם מבוססים על חיישני התנועה של ה-Wii, כמו למשל אתגר דמוי Monkey Ball, או תחרות גלישה על חתול ים.

כמעט ואין שתי משימות שדומות אחת לשניה, אפילו בתוך אותה גלקסיה. עוד יותר מרשים הוא שגם כמעט ואין משימות משעממות או מעצבנות. אפילו משימות האיסוף המרגיזות כמעט ונעלמו לגמרי. עם 120 כוכבים בסך הכל, וכמעט שבלי רגעים מתים, זה בהחלט הישג ראוי לציון, וכזה שלא מריו 64 ולא סאנשיין יכולים להתגאות בו.

עוד ב-vgames: הביקורת על משחק ה-Zelda החדש ל-DS

הגבול הסופי

כמו רוב המשחקים ל-Wii, גם גלקסי עושה שימוש בחיישני התנועה של השלט. מלבד האתגרים שהוזכרו לעיל, ישנה גם תנועת הסיבוב של מריו, שמבוצעת על-ידי ניעור מהיר של השלט או הנאנצ'ק. בנוסף השלט שולט גם על סמן בצורת כוכב, שזז עצמאית ממריו, ומשמש לאיסוף פיסות כוכבים,

שהן המשאב העיקרי במשחק. נגיעה עם הסמן בפיסת כוכב תאסוף אותה. לאחר מכן, ניתן לירות אותן על אויבים עם כפתור B שבתחתית השלט, וכך להמם אותם. זה לא ממש הכרחי, אבל עוזר לפעמים. את פיסות הכוכבים אפשר גם לשמור, ולהאכיל איתם לומה רעבים, שיפתחו עבורנו פלנטות וגלקסיות חדשות. עוד שימוש מעניין של השלט הוא מצב Co-Star.

בכל רגע יכול שחקן שני להרים את שלט נוסף ולהצטרף למשחק בדמות סמן צהוב על המסך. השחקן השני יכול לעזור למריו בדרכים שונות: הוא יכול לאסוף פיסות כוכבים, לירות אותן, להקפיא אויבים, ואפילו לגרום למריו לקפוץ גבוה יותר, בעזרת תיזמון מדויק של שני השחקנים. בקטעים הקשים יותר במשחק זה יכול להיות נכס של ממש. זה אולי לא נשמע כמו יותר מדי, אבל בסיטואציות המתאימות, כמו למשל אח גדול/אח קטן, זה כיף אדיר.

גלקסי הוא לא משחק קל. רחוק מזה. כדי להגיע לבוס האחרון ו"לנצח" את המשחק מספיק למצוא 60 כוכבים, שזה לא קשה במיוחד. זה אפילו קל עוד יותר, בגלל האופי הבלתי ליניארי של המשחק. בכל רגע נתון פתוחות בפנינו כמה וכמה גלקסיות, וגם אם נתקלנו במשימה קשה או מתסכלת, תמיד אפשר לעבור למשהו אחר.

למי שלעומת זאת רוצה לסיים את המשחק ב-100%, ולהשיג את כל 120 הכוכבים, מדובר בסיפור אחר לגמרי. כדי לעבור את המשימות הקשות יותר, נצטרך להשתמש בכל המיומנויות שלנו, כמו גם ברפרטואר הקפיצות המלא של מריו, שכולל בין השאר קפיצה משולשת, קפיצת קיר, קפיצה לרוחק וסלטה כפולה לאחור. במשימות הקלות יותר כמעט ואין צורך בהן, אבל כדי לגמור סופית את המשחק יש לשלוט היטב בכולן. כמובן שבסוף מחכה לנו הפתעה, וזה בהחלט שווה את המאמץ.

עוד ב-vgames: קהילת נינטנדו חוגגת על Super Mario Galaxy

הפן הויזואלי של גלקסי גם הוא מצליח להרשים. הגרפיקה היא קרוב לוודאי המרשימה ביותר שנראתה עד היום ל-Wii. מבחינה טכנית היא לא משתווה כמובן לקונסולות ה-HD, אבל העיצוב כאן הוא ראשון במעלה. המראה הנקי והמבריק, בתוספת הצבעוניות האופיינית של נינטנדו, והעיצובים המשגעים של הגלקסיות השונות גורמים יחד לחגיגה לעיניים.

גם האוזניים שלנו לא מקופחות, וכאן המשחק אפילו עוד יותר מרשים. פס הקול התזמורתי הוא אחד מהטובים ביותר של נינטנדו אי פעם. ההלחנות כולן נשמעות נהדר, ומתאימות להלך הרוח של כל גלקסיה. חלק מהנעימות הן גרסאות חדשות למנגינות מוכרות, אבל רובן הן חדשות, וכולן מצויינות.

השורה האחרונה

 Galaxy מקביל ל-Super Mario Bros 3 – המשחק שהביא לכדי שלמות את המשחקיות הקלאסית של הכותר הראשון בסדרה, תוך שהוא משליך הצידה את כל השינויים שנעשו במשחק הקודם, ומוסיף כמה שיפורים מהותיים, שהפעם למרבה הפלא, עובדים.

כמובן שההשוואה הזו אינה מושלמת, אבל נראה לי שהכוונה ברורה: Super Mario Galaxy הוא משחק מצויין. הוא יותר טוב ממריו סאנשיין. הוא יותר טוב ממריו 64. אני לא אוהב לצאת בהכרזות בומבסטיות כאלו, אבל Super Mario Galaxy הוא ללא ספק המשחק הטוב ביותר ל-Wii, ואחד ממשחקי הפלטפורמה הטובים ביותר מאז ומעולם.

מדובר במשחק מצויין בכל קנה מידה, בלי קשר לסדרה, ז'אנר, קונסולה או שנת יציאה. אם יש לכם Wii, תקנו אותו עכשיו. אם אין לכם, אז Super Mario Galaxy הוא בהחלט סיבה טובה להשיג אחד. לא בגלל שהוא מריו, אלא פשוט כי הוא משחק שאסור לפספס.

יתרונות: משחקיות מוכרת ומהנה בעולם מקורי ומדהים. הרבה מה לעשות. הסאונד והגרפיקה הטובים ביותר על הווי.

חסרונות: העולם מדהים אמנם, אבל סובל קצת מחוסר קוהרנטיות, מה שקצת פוגם בחוויה. המשחק נגמר בסופו של דבר.