עכבר הייטק נדלק על מזכירה חתיכה
אולי עברתם בדרככם למועדון, או למסיבה ליד בית קטן בשולי העיר, שאור נצנץ באחד מחלונותיו הצדדיים. שם הייתי אני, מעבה את עדשות המשקפיים מול שורות קוד על מסך מרצד. אף פעם לא הצלחתי לדבר איתכם, האנשים הרגילים. ובטח לא איתכן, הבנות
נבחר איזו תקופה בחיים. נניח, גיל ההתבגרות. וכל אחד יספר מה היא מזכירה לו.
לכם, למשל, היא מזכירה כל מיני דברים. איך נסעתם בחבורות למועדון. איך רקדתם עם בנות. הנשיקה הראשונה. מזמוזים. מתישהו גם חברה. סקס. קנאות, בגידות, הזכיות הקטנות והפסדים כואבים במשחק הזה שנקרא אהבה.
לי, למשל, היא מזכירה את המחשב שקנו לי לבר מצווה. פירקתי אותו אחרי חודשיים. והרכבתי מחדש. והוא עבד. אחר כך פירקתי את התוכנה. אולי עברתם - בדרככם למועדון, או למסיבה פרטית, או לחברה המגניבה שלכם מהתיכון בקצה השני של העיר - ליד בית קטן בשולי העיר, שאור נצנץ באחד מחלונותיו הצדדיים. בתוך החלון היה חדר, ובחדר הייתי אני, מעבה את עדשות המשקפיים מול שורות קוד על מסך מרצד.
אף פעם לא הצלחתי לדבר איתכם, האנשים הרגילים. ובטח לא איתכן, הבנות. מילים לא היו יוצאות לי. או שיצאו עקום, ואתן לא הבנתן, או הבנתן יותר מדי טוב וצחקתן.
אז נסוגתי לחדר שלי, למבצר שלא היה חדר פיזי, כי גם שם לא עזבו אותי במנוחה, אלא היה השכל שלי. עולמות שבניתי בראש, ובתוך המחשב.
כשעברתי לידכם כשהתנשקתם והתחבקתם והלב קצת התכווץ, ניחמתי אותו בכך שאני חכם יותר. חכם יותר מכם. אולי אין ולא היתה לי חברה, אולי בחיים לא התנשקתי, אולי גם לא היו לי חברים, ואני נבוך ומגושם בדיוק במקומות שאתם רגועים ומצחיקים וזורמים זה עם זה. אבל אני יודע איך מחשב עובד ואתם לא. אני קראתי המון ואתם מעט מאוד. אני יודע לתכנת ואתם אולי מכירים איזו שפה או שתיים, אבל אשפים אתם לא. ואני כן.
פאסט פורוורד כמה שנים לעתיד. החוכמה משתלמת, כך נראה. הימים ימי אבטלה גואה, אבל אני מועסק ומשתכר יפה. כותב תוכנה בשביל סניף ישראלי של חברה אמריקנית. אבל עדיין אותה תחושה כוססת, אותם כיסופים מוזרים. כשאני רואה אתכם מתחבקים ומתנשקים ברחובות. מחייכים, אוהבים. כשאני רואה בחורות.
העברתי ימים שלמים בלי לדבר עם אף אחד
אז הפסקתי לראות. זחלתי עמוק לתוך מאורה, לתוך חדר סגור עם חלון שפונה לחצר. העברתי ימים שלמים בלי לדבר עם אף אחד, חוץ מעמיתים וממונים, על נושאים מקצועיים. כן, לא, עובד, לא עובד, רעיון יפה, תעדכן אותי כשתסיים.
זה עבד לא רע. אבל בואו ניקח עוד קצת פאסט פורוורד.
אני עכשיו בתפקיד בכיר בחברה די גדולה. שנים של התמדה ונזירות משתלמות סוף סוף, כך נראה. המשכורת מאוד גבוהה. אמנם מיסים למיניהם חותכים חצי ממנה, אבל לפחות אני מממן שניים וחצי פגזי צה"ל לשבוע, מה שאי אפשר לומר עליכם. עכשיו אני כבר צריך להיות סוג של מנהל. ואתם חיכיתם לי בסיבוב.
אני המוזר, הלא שייך, זה שלא מתחבר ולא זורם
כי המנהלים האחרים הם כמוכם. אנשים רגילים. וכשהם חודרים אל התחום שלי, וצריך לרקוע ברגליים ולדחוף הצידה במרפק - אני חוזר לגיל ההתבגרות. מאבד את הלשון. זורק איזה "בסדר" רפה. נותן להם לרמוס אותי, להתאגד בחבורות נגדי. כי אני המוזר, הלא שייך, זה שלא מתחבר ולא זורם. אתם חושבים שאני מעין מכונה, כי אני אף פעם לא מפגין רגשות. ומכונה הרי לא נפגעת. גם לא כשבועטים בה. אבל האמת שאני רגיש יותר מכם.
אני עובד קשה, והחברה מתקדמת. עובד לתוך הלילה, בסופי שבוע, בחגים. כשאתם חוזרים מהנופש עם החברה שלכם, אתם לא שוכחים לזרוק לי איזו מילת הערכה. ואז תלכו לקטוף את הקידום, את הבונוס, את תוספת המשכורת שקיבלתם בזכות העבודה שלי. אני לא טיפש, וגם לא שוכח. עם הזמן, אני רק נהיה יותר עצוב, יותר מנותק..
החברה גדלה, החברה מתפתחת. יש כבר משרד רשמי מפואר, וצריך מזכירה. אז שוכרים אחת. היא צעירה, יפה, ונחמדה. ופתאום המחילה שלי נהיית צרה מאוד. מחניקה משהו. כשאני רואה אותה, אני מסמיק. היא כל כך יפה, אני לא יכול להפסיק להסתכל עליה.
אבל היא מסתכלת על אחד מכם. אחד הבוסים, שלא התעצל אף פעם לקחת קרדיט על דברים שעשיתי. היום הוא מצליח, ממש מטאור, בעוד שכולם מתפלאים איך אני לא מתקדם, איך כשפרוייקטים שלי מצליחים, נזרקים הרבה שמות לחלל, אבל לא השם שלי. הוא נזרק רק כשאני עושה טעויות. הן משום מה לא נשכחות. מישהו תמיד יטרח להזכיר אותן, והאחרים יחייכו.
המזכירה כל כך יפה, אבל אני לא, כנראה. אני לא גברי ולא גבוה כמו שאתן אוהבות. בגלל שאין לי גובה ושרירים, אתן מניחות שאני חסר אופי. זה מה שכל כך יפה באהבה שלכן: אתן בטוחות שאתן מתאהבות באישיות, כשאתן מתאהבות בעצם בגוף. ולכן את מי שלא מדליק אתכן תאשימו גם בחוסר יופי וגם בחוסר אישיות.
פאסט פורוורד כמה שבועות. אני עומד לעזוב כאן. אתם מקיפים אותי במעגל ולועגים לי. החברה מצליחה בזכותי, אבל אני האחרון שארוויח מזה. אני סתם עוד חיוור, עכבר הייטק שנדלק על מזכירה שלא רואה אותו. כמה בנאלי. סוקראטס אמר שאהבה היא רצון להוליד משהו. האהבה שלי הולידה את התיעוד הקצר הזה.
האימייל של אורן
לפנייה לכתב/ת 
