כניסתו של בית הדין לעבודה לעובי הקורה בכל הקשור לשביתת המרצים באוניברסיטאות היא בשורה טובה לעשרות אלפי הסטודנטים, שחצי שנה שלמה מחייהם המקצועיים עומדת להיגזל מהם.
בית הדין בראשות הנשיא סטיב אדלר הוכיח עצמו כמכשיר יעיל לפתרון סכסוכי עבודה. אך זו בשורה פחות טובה למי שעדיין מקווה למצוא בפוליטיקה הישראלית מנהיגות כלכלית וחברתית שמוכנה לקבל אחריות על מערכות השירותים החברתיים. החינוך הוא אחת החשובות שבהם.
התופעה לפיה הממשלה אינה מסוגלת לייצר פתרונות ולהביא ליציבות בשום מערכת ציבורית, והכתובת היחידה לכך היא בית הדין, היא פגם חמור במשטר הדמוקרטי ומצביעה על אוזלת ידה של הזרוע המבצעת.
למעשה, לאחר חודשיים וחצי של השבתה כמעט מלאה של האוניברסיטאות, קשה להשתחרר מהרושם שבימים אלה אין ממשלה בישראל. אין ממשלה להשכלה. הממשלה שישנה מתעוררת לפעמים, אל מול הפגנות סוערות של מורים או מחזות קורעי לב של עובדים עניים, וגם אז בעצלתיים. אבל אל מול אסון לאומי בכל קנה מידה, אסון הידרדרות ההשכלה הגבוהה, שניבט מהנתונים היבשים, היא נותרה אילמת.
ההשלכות של קריסת ההשכלה הגבוהה, וקריסת מערכת החינוך בכלל על חוסנה הלאומי של ישראל הן אדירות. העובדה שראש הממשלה ושר האוצר כמעט שאינם נדרשים לכך, משולה למצב בו מדינת ישראל נתונה במלחמה מול צבאות זרים, וראש הממשלה ושר הביטחון מוכנים להתפנות לענייני המלחמה למשך שעתיים-שלוש בשבוע. את השאר ינהל הרמטכ"ל. תמונת המצב הדמיונית הזו היא תיאור מדויק של התנהגותה של הממשלה במערכה להצלת ההשכלה הגבוהה, גם אם הדברים לא נראים כה דרמטיים במשדרי החדשות בטלוויזיה.
הנזקים העקיפים של שביתת המרצים, שעלולים להביא לאיחור של חצי שנה בכניסתם של עשרות אלפי אקדמאים לשוק העבודה, מגיעים למיליארדים רבים של שקלים. ואולם, הנזק במצב הקיים של מערכת השכלה גבוהה ענייה וחנוקה, נטולת תקציבים, המעודדת את מיטב המוחות שלה ליצור ולהתפתח מעבר לים, נמדד במיליארדים גם הוא.
השכלה ענייה היא השכלה לעניים, ואין פלא שבכל מדד ישראל מתרחקת מהעולם המערבי ומתקרבת לעולם השלישי. אין פלא שברוב המקצועות אף לא אוניברסיטה ישראלית אחת מצליחה להתברג בין מאה האוניברסיטאות המובילות בעולם. הישראלים, לעומת זאת, מצליחים יפה מאוד ומוחותיהם מבוקשים בהרוורד, בלונדון סקול אוף אקונומיקס ובקיימברידג'. שם, ישראלים רבים דוהרים קדימה. כאן, ישראל נותרת הרחק מאחור.
פתרון הסכסוך הנוכחי אין בו משום התמודדות עם כל בעיות ההשכלה הגבוהה, אך הכרחי למצוא מתווה שייחלץ את המשבר מעמדת הקיפאון. על מתווה שכזה לכלול הכרה בשחיקת השכר בשיעור של 18% לכל ציבור המרצים, כך שיינתן פיצוי של 12% למרצים הבכירים ו-23% למרצים הזוטרים.
במקביל, עליו לכלול הקמה של קרן מלגות לאומית, אשר תשמש כמכשיר לגיוס מרצים, ותנוהל אקדמית על ידי האוניברסיטאות וכספית על ידי האוצר, ותשמש כלי במאבק לעצירת בריחת המוחות מישראל. כמו כן, כדי למנוע משבר נוסף בעתיד הקרוב, יש לקבל החלטה על הקפאה, בשלב זה לשנה, של העלאת שכר הלימוד, שנקבעה על ידי ועדת שוחט.
צרכים אלה עולים כסף, אך התחמקות הממשלה מאחריותה וחוסר גמישותה בהקצאת המשאבים, משמעה הסתפקות בבינוניות ובשטחיות וייצוא המצוינות הישראלית אל מעבר לים.
ח"כ חיים אורון (מרצ), חבר ועדת הכספים
