בחמש השנים האחרונות מצליחה מערכת הביטחון הישראלית על זרועותיה השונות להילחם בטרור הפלסטיני בצורה שמעוררת הערכה והתפעלות בעולם. פעולות הטרור פחתו ועימם
דעכה המוטיבציה לבצע פיגועים.
מספר פיגועי ההתאבדות ירד מ-60 בשנת 2002 למקרה אחד בודד ב-2007 וכתוצאה מכך ירד מספר ההרוגים מטרור מ-426 חללים בשנת 2002, ל-11 בשנה החולפת.
ניתן כמובן לייחס את הירידה הדראסטית להקמת גדר ההפרדה, לשדרוג אמצעי המודיעין או לייעול ההולך וגדל בעבודת השב"כ, שמתבטאת בחיסולים ממוקדים מאוד. אולם התמונה לא תהיה שלמה ללא ציון המרכיב הנוסף שלא תמצאו באף מצגת פאוור פוינט – הנחישות. הנחישות היא מרכיב שקשה לכמתו או לדווח עליו בגרפים ובדיאגראמות, אבל מתברר שהיא מרכיב מנצח. ההקפדה לבוא חשבון עם כל מחבל, גדול כקטן, זוטר כבכיר, היא מכפיל כוח תוצרת ישראל המוכיח עצמו בכל פעם מחדש.
באוקטובר 2000 ביצעו שני מחבלים פלסטינים, עבד אל רחים חמד וויסאם ראדי, לינץ' מזוויע ומתוקשר
בשני חיילי מילואים שתעו בדרכם ברמאללה. המצוד אחר חמד ארך שלוש שנים עד שנלכד. ראדי, שוטר במשטרה הפלסטינית, נעצר במבצע מתוחכם לאחר חמש שנים מיום הפיגוע. גם שני המנהיגים הפלסטינים הבכירים, מרואן ברגותי מהפתח ואחמד סאדאת מ"החזית העממית", האחראים למקרי רצח רבים של ישראלים חפים מפשע, נעצרו כעבור שנים שחלפו מביצוע פשעיהם. איסמעיל הניה, כמו שאר חבריו בחמאס חושש מהתנקשות ישראלית בכל רגע.
ההערכה למה שנעשה בישראל בתחום הלחימה בטרור בשנים האחרונות גדולה פי כמה אם נזכור שלא נותרו בידי מערכת הביטחון הישראלית אמצעי הרתעה יעילים רבים. אחרי שבית המשפט עיקר מתוכן את מרבית תקנות ההגנה לשעת חירום, הציבו צה"ל, מג"ב והשב"כ תקנה משלהם – לבוא חשבון עם אחרון הטרוריסטים ללא מגבלת זמן או מרחב. ה"חשבון" מתבטא או בחיסול המחבל אם זה אינו מניח את נשקו, או במעצרו ובהעמדתו לדין, כבמקרה ברגותי שהרים ידיו ונכנע כשחיילי צה"ל הפתיעוהו ברמאללה.
החלק השני של הנחישות מתבטא באי הנכונות המסורתית לשחרר כלואים, חרף הלחץ הבינלאומי ומסע ההפצרות החוזרות ונשנות, אפילו של בני שיחנו לתהליך השלום. הכלואים הם אמצעי אסטרטגי. במעט הפעמים ששוחררו כלואים בהיקף גדול, ההשלכות של השחרור היו מעבר לתחום הערכי, המוראלי והביטחוני. בין 1,150 המחבלים ששוחררו בתמורה לשלושת הישראלים ב"עיסקת ג'יבריל", היו כאלה שבכל מדינה נורמאלית הם היו נמקים בכלא עד יומם האחרון. מקצת המשוחררים הללו הובילו את האינתיפאדה הראשונה והשניה, והנהיגו את מסעי הטרור והרצח שהוליכו את ישראל לאחד הפרקים הקשים ביותר בתולדותיה, לא רק ביטחונית, אלא ובעיקר מבחינה חברתית וכלכלית.
השנים הקשות מאחורינו וסוף סוף החילונו להתאושש. על סיפה של שנת 2008 כשישראל רושמת את התל"ג הגבוה בתולדותיה בסך 172 מיליארד, כשאחוזי האבטלה בירידה מתמדת, כשההכנסה לנפש עולה ועולה ואם נמשיך כך - כלכלנים בעולם צופים את כניסתנו לליגה הבכירה של מדינות המערב, הדבר האחרון שאנו זקוקים לו עתה זה עוד אינתיפאדה.
את שפת הנחישות הישראלית מבינים אלפי הכלואים הפלסטינים בבתי הסוהר, מבינים זאת מנהיגי הפלסטינים הכורעים תחת לחצי הרחוב התובע לשחרר כמה שיותר אסירים ומבינים זאת גם פרחי הטרור בשטחים המתחילים לקלוט את אי הכדאיות שבמעשה.
בשטחים יודעים שקשים הם חיי המבוקש. ההיסטוריה, במיוחד בחמש השנים האחרונות, מוכיחה כי מרבית "החשבונות" נסגרו או ייסגרו. מגבלות החוק הבינלאומי, הצלפות הטריבונאל בהאג ואילוצי הבג"ץ הותירו בידי ישראל דרך פעולה אחת האומרת בפשטות: רשע - ורע לו. כך שמי שטוען שצריך לתת לאבו מאזן מכסת שחרור של כלואים כמחווה לשם חיזוקו, מקשה על ההרתעה הישראלית. מי שטוען ששחרור ברגותי יחזק את "כוחות השלום" ובעקיפין את ישראל, מנטרל את הנחישות הישראלית. וכשלרשע לא יהיה רע – אנו כבר נדע זאת.
