הדיבוק חוזר
המחזה הנודע חוזר לבמה העברית בעיבוד מחודש של אנסמבל עיתים ויציג על במת הקאמרי במסגרת חגיגות ה-60. "המשמעויות שלו טעונות היום יותר מאי פעם", אומרת הבמאית רנה ירושלמי
קבוצת התיאטרון של רנה ירושלמי החלה בחזרות למחזה "הדיבוק" מאת ש. אנסקי שיעלה במאי הקרוב. מדובר בעיבוד חדשני ועכשווי מאת המחזאי האמריקני ליאון כץ שנכתב בשיתוף עם ירושלמי. ההצגה תציג במסגרת חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל ותופק כקו-פרודוקציה של אנסמבל עיתים ותיאטרון הקאמרי.
דורי פרנס תרגם את העיבוד למחזה מאנגלית ובתפקידים הראשיים ישחקו ותיקי השחקנים של האנסמבל: אייר וולפה (לאה), עמנואל חנון (חנן), נעם בן אזר (הרב עזריאל), אלחי לויט (אלחנן/סנדר). "המחזה מתבסס על הסיפור המקורי של אנסקי ומשתמש ברעיון של אהבה שמתערבבת עם דת, שליחות וגאולה", אומרת ירושלמי, "מבחינה זו אפשר לומר שהמשמעויות שלו טעונות היום יותר מאי פעם".
"המחזה עוסק בשני אנשים חדורי אמונה שמאמינים באותו האלוהים אבל מוכנים להרוג אחד את השני בשם הדת וזה בעיני מקום מסוכן ביותר", אומרת ירושלמי. "יש פה שני אנשים חדורי אמונה שמחפשים את אלוהים בדרכים שונות כשהאחד בוחר בחופש דרך הפרשנות הקבלית והשני בוחר במיסוד הדת. האחד מנסה לקרב את הגאולה והשני מאמין שאי אפשר לזרז את בואה. במובן זה, הרצון לכאן ועכשיו הוא משהו שמאוד מתחבר להווה".
מיתוס שהולך ומתפרק
ריטואלים דתיים ופירוק מיתוסים נוכחים מאוד ביצירתה של ירושלמי, בין אם בהפקות מורכבות כמו "ויאמר. וילך", "וישתחו. וירא" או ב"מיתוס", עיבוד ניסיוני המורכב מאסופת מחזות יוונים ולסיפור בית אטראוס הנקלע לשרשרת של מעשי נקם העוברים בירושה. "אני לא יודעת אם אני רדופה בריטואלים, מה שבטוח הוא שכחלק מהדור שאליו אני שייכת, נולדתי לתוך מיתוס שהולך ומתפרק עם השנים", היא אומרת, "יכול להיות שזו תולדה של זה".
אייר וולפה על קברי צדיקים בעיר צפת. המתים והחיים מתערבבים בה בקלות
גיבורי המחזה "הדיבוק", הם חנן ולאה. הוא, תלמיד חכם, והיא אהבת חייו האסורה המיועדת לאחר. ערב חתונה אוחזת רוחו של חנן המת בגופה של לאה כדיבוק. במסגרת התחקיר למחזה, נסע צוות השחקנים לצפת. "בשלב הראשון אנחנו עוסקים במחזה ומשאירים את הדמויות והבימוי בצד. ההתרכזות היא באידיאה ובנושא וזו הסיבה שהצפנו לצפת לראות קברים בתוך עיר. בעבר, קראו לצפת עיר המתים כי המתים והחיים מתערבבים בה בחופשיות", אומרת ירושלמי ומספרת כי את תהליך העבודה ליוו גם הרצאות בנושאי קבלה ודת. "כאנשים חילוניים, אנחנו לא מתמצאים בטרמינולוגיה הקבלית והדתית שחוסה תחת מטריית החסידות, אז נדרשנו ללמוד".
מה המשיכה דווקא לחומרים האלה? את עצמך מעידה כי הם רחוקים מעולמך.
"זו שאלה שתמיד חוזרת ואין לי תשובה רציונלית לגביה. כל מה שאענה יהיה נזיל לרגע זה. מעשה הבחירה לא ברור. אתה בוחר ופתאום אתה מוצא את עצמך בתוכו עד צוואר.
ברמה מסוימת אני חושבת שהגיע הזמן לנער את 'הדיבוק' מהתקופה שבה הוא פלש אל הבמה הישראלית. אני אוהבת לנער ולכבס חומרים. עצם ההתעסקות בדת באופן לא דתי אלא כחלק מתרבות שמותר לגעת בו, מעניין בעיני. האנסמבל נגע בכל התנ"ך מתחילתו ועד גירוש בבל מבלי להישען על פולקלור דתי או אחר. זה מאפשר לי גישה טיפה יותר קלה לחומרים דתיים והתייחסות שלא נשענת על סממנים אלא מדברת על תופעה תרבותית".
אמונה דתית וגאולה הם נושאים רגישים. האם המחזה מעורר פרובוקציות?
"עם סיפורי התנ"ך והמיתוסים היווניים לא פוצצו שום דבר, אני בספק אם 'הדיבוק' יעורר מחאות. תיאטרון כבר מזמן לא חוויה נפיצה או מפוצצת. אני חושבת שמה שמעניין הוא להתבונן בחומר הזה דרך עיניים עכשוויות ולהביא אותו כחוויה תיאטרונית שונה. למשל, זוג דוברי היידיש ששמתי על הבמה כשהם למעשה מתבוננים על המתרחש מהצד. רוצה לומר שאנחנו לא עשויים מעכשיו, יש לנו היסטוריה שהולכת איתנו, בכל אחד מתערבבים הזמן ההוא עם הזמן הזה ועם הזמן הבא. אם תניחי את 'הדיבוק' בתוך שורשי האסלאם והנצרות, תקבלי את אותו המחזה ואת אותן המלחמות. אנחנו יוצאים מתוך התרבות שלנו אבל בסופו של יום, מדברים על בני אדם ובמובן זה המחזה עוסק במצב הגלובלי".
השבוע פורסמה ידיעה על כך שבתיאטרון "הבימה" מתכוונים להעלות גרסה משלהם ל"הדיבוק". "הבימה", ביתו הטבעי של המחזה שקנה לתיאטרון העברי את שמו העולמי בזכות ההפקה שביים וכטנגוב בכיכובה של חנה רובינא עוד ברוסיה, מכחיש היום את הפרסומים. בתיאטרון הלאומי מדגישים: "הבימה לא תעלה את המחזה 'הדיבוק', אלא הפקה בבימויה של מור פרנק שמאגדת אסופת סיפורים סביב מיתוס הדיבוק. ההפקה מתוכננת לעלות לקראת הקיץ".
