שתף קטע נבחר

מי צריך ילדים מנומסים?

תורת הנימוסין מעסיקה מאוד הורים שעברו לגור בארצות אחרות. טלי בוכסוויילר מעריכה מאוד את כללי ההתנהגות הנאותים באירופה, אבל גם קצת מתגעגעת לסחבקיות הישראלית. מה קורה כשילדים ישראלים פוגשים את מרסי, פרדון ואקסקוזה מואה

הבן שלי אוהב לספר את הבדיחה הבאה: "סתום ת'פה, צרות ונימוסים שיחקו במחבואים. סתום ת'פה התחבא מתחת לעץ ונימוסים הסתתר מעל. צרות חיפש את שניהם. בא שוטר ושאל את סתום ת'פה: "איך קוראים לך?", ענה לו: "סתום ת'פה!". השוטר שאל אותו: "איפה הנימוסים שלך?", וסתום ת'פה אמר לו: "מעל העץ". השוטר התרגז: "אתה מחפש צרות?". "לא", הוא ענה לו "צרות מחפש אותי".

 

"נכון מצחיק?" שאל הבן שלי, "כן", הודיתי. "אז תעזרי לי לתרגם אותה לצרפתית, אני רוצה לספר אותה לילדים בכיתה". "טוב", אני עונה מהוססת, "אבל, קודם תלבש מעיל, צעיף, כובע וכפפות כי אנחנו יוצאים לאכול במסעדה, ואני בינתיים אחשוב איך אומרים את זה בצרפתית", אמרתי בקול והוספתי בליבי: "אם בכלל אצליח, אני לא בטוחה שבדיחה כזו מתאימה להיזרק אל האוויר הבלגי הקר ועתיר הנימוסין".

 

דרך ארץ זרה

נימוסין הם קצת כמו סוכר, אני חושבת לעצמי בדרך למסעדה, אתה יכול לקחת את הקפה שלך ללא סוכר, ולא תרגיש בחסרונו אם כך אתה נוהג לשתות, ואתה יכול להמתיק אותו מעט (ולא עם ממתיקים מלאכותיים). בכל אופן, מרגע שהתרגלת לסוכר בקפה, בפעם הראשונה שתימנע ממנו, לא תוכל להתעלם מהמרירות שבקפה.


איך גורמים לילדים להתנהג יפה במסעדה? (צילום: index open)

 

על אף הישראליות שבי, זו שמתחברת טוב עם קפה שחור (ללא סוכר), ושבמקרה שלי גם לוקה בקורטוב של קולניות, נטייה להסתחבקות יתירה ורתיעה מרשמיות, הרי שמהרגע שהגענו לבלגיה, אני מגלה שהחיים נעימים יותר עם קצת נימוס ואפילו המילים נשמעות יותר עגולות ומלטפות.

 

במסעדה, כשמגיע המלצר לקחת את ההזמנה ושואל: "מה תרצי מאדאם", אני נוכחת לדעת שאני כבר לא מרגישה נבוכה ומסויגת למשמע התואר הזה. ואפילו הצליל שלו כבר התחיל להתחבב עליי: "מא-דאם" - "דין דן", כמו ענבל עדין שמצלצל. לכבודי! אני הרי מאדאם, טוב נו, לפחות כאן בבלגיה.

 

החוויה המכוננת שלי כמאדאם הגיעה ממקור בלתי צפוי. זה היה כשהגענו לכאן לפני ארבעה חודשים. באה אליי עוזרת בית שמוצאה מברזיל. על אף שהיא, כמוני, הגיעה זה לא מכבר לבלגיה, את הא"ב של השפה וקוד הנימוסין היא היטיבה לקלוט מהר ממני. היא פנתה אליי שוב ושוב כ"מאדאם" ואני קפאתי במבוכה. הנימה המצטלצלת מהמילה הזו היתה לי קרה כמעט כמו דלי המים הקרים שהיא החזיקה ביד. גייסתי חיוך לבבי לחימום האווירה והקפדתי לתקן אותה: "טלי , פשוט טלי". "כן, מאדאם", היא ענתה בהתמדה. בפעם הרביעית הבנתי, לאט מדי, שבעצם זו אני שמביכה אותה בדרישה הלא מקובלת לפנות אליי בשמי הפרטי. הרמתי ידיים. למה היא לא יכולה פשוט לקרוא לי טלי ולדבר איתי כמו כל מנקה ישראלית נורמלית: "טלי! צריך שתיים אקונומיקה, מטאטא חדש, ותקני גם כפפות חדשות!". בבקשה??????

 

להתמכר לתואר "מאדאם"

אבל זה היה בהתחלה, היום אני חייבת להתוודות שהתרגלתי, שלא לומר התמכרתי למשמע התואר הזה, אבל ברוב חטאי טרם הספקתי להתרגל לפנות בעצמי לאחרים בלשון מסיה ומאדאם. ואם אני התקשיתי באימוץ גינוני הנימוסין הנהוגים כאן, תארו לעצמכם כיצד הגיבו ילדיי, שנולדו וגדלו בקיבוץ, שבו כל לאה היא לייקה'לה, וכל יובל הוא יובי, בין אם הוא הילד של השכנה או המנהל במקום העבודה.

 

באחד הימים הראשונים שלנו כאן הגעתי לבית הספר של הילדים, ונעצרתי לשוחח עם המנהל.  מסיה לוסיין גוזי (בהגייה מלרעית) לבש חליפה, ענב עניבה, הדיף ריח קליל של "שאנל". הוא פנה אליי בשם "מאדאם בוכסוויילר" והושיט את ידו ללחיצה. בעת ששוחחתי עם מסיה גוזי, הגיח פתאום בני, ובפנים תמימות ומאירות פנה לדבר עם המנהל באלו המילים: "גוזי (בהטעמה מלעילית), נכון שאתה יודע לדבר עברית?". במחי לשון אחת, סילק הקטן, מבלי דעת, הן את התואר מסיה וההטעמה המלרעית של שמו, והן את כל המחיצות הרשמיות הקיימות בין מנהל בית ספר בלגי לבין תלמידיו, ובכך הפך אותו ל "סחבק מן המניין". מזכירתו של המנהל שנכחה בעת המעידה הבלתי נמחלת הבהירה לבני בחיוך מזועזע, שלמנהל פונים בתואר "מסיה גוזי". היתה זו תרומה משמעותית לכישורי הנימוסין הנבנים של בני, אם כי לא ממש חיונית, שכן מאז הוא כבר לא שש לפנות אליו לא כמסיה ולא כגוזי.

 

זה בדיוק המקום שבו אני עוצרת ונזכרת בגעגוע באסתי. לא, זו לא השכנה שלי וגם לא חברה שלי, זו המנהלת של בית הספר בישראל, שבו כל תלמיד פונה אליה בשמה הפרטי, שלא לומר בשם החיבה שלה, ושאולי דווקא בזכות כך היא נתפסת בעיניהם כדמות אנושית, נגישה ולא מאיימת. נכון שקצת רשמיות ודרך ארץ לא מזיקות לאף אחד, אבל כשאני חושבת על הילדים שלי בעת שהחלו את דרכם בבית הספר, אני זוכרת ילדים מפוחדים שחששו מהמורות ומהמנהלת. ולכן אני מאמינה שדווקא עם ילדים בכיתות א'-ב' מיותר לאמץ קוד נימוסין רשמי שכזה.

 

איך אומרים "אמא, מים" בנימוס?

ובכל זאת, כשאני שומעת את הילדים שלי אחרי ארבעה חודשים מלהגים כאן בצרפתית בסיסית, אבל מקפידים לומר "מרסי", "פרדון" ו"אקסקוזה-מואה", אני מביטה בהם לא בלי גאווה ונחת. נכון שפה ושם יש להם עדיין מעידות, אבל הן כולן נמחלות, למעט זו כשהבן שלי ביקש ממני כוס מים והוסיף: "s'il vous plaiss'il vous plais", כולל המילה vous -לשון רבים שנוקטים בפנייה לזר או מבוגר. קודם כל, העמדתי אותו על טעותו, תוך הדגשת הדברים המשמעותיים לפי סדר חשיבות עולה: ראשית אמא לא זרה, אבל גם אם כן, היא בטח ובטח לא מבוגרת (ואת זה תזכור, גם בעוד שנה כשהיא תסגור עשור רביעי), מאז הוא כבר יודע לבקש כמו שצריך: "אמא, מים!".

 

במסעדה שני בניי בני ה -9 ו -7 בוחנים את התפריט בצרפתית, ומבקשים במלוא הנימוס המקובל את המנה האהובה עליהם תוך חתימת הבקשה ב "s'il vous plais" ו"מרסי". תענוג! לבלגים האלה יש את זה, והילדים הם בני מזל שזכו גם לרכוש את השפה וגם את הרגלי הנימוס שלהם. דווקא הבן השלישי משום מה עוד מתקשה בקליטת השפה ובאימוץ הלכות הנימוסין שלהם, אבל בהיותו בן חודשיים בלבד הוא זוכה למחילה וגם לבקבוק חלב, וכשהוא משחרר גרעפס שמהדהד ברחבי המסעדה, מנומסים או לא, אנחנו לא יכולים שלא להתגלגל מצחוק.  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עד כמה כדאי שהילד יהיה מנומס?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים