ב-9 בינואר 1968 יצאה מנמל פורטסמות' שבבריטניה הצוללת "דקר", כשעל סיפונה 69 אנשי צוות ישראלים, למשימה שממנה לא שבה. רק בשנת 1999 התגלתה הצוללת באזור כרתים. צוות זיהוי ישראלי שנשלח למקום קבע בוודאות - אחרי שנים ארוכות הדקר נמצאה במצולות הים. תחקיר רשמי של צה"ל קבע כי הצוללת ככל הנראה טבעה כתוצאה מכשל טכני, 500 קילומטרים מחופי ישראל. היום (ב') התקבצו יחד בני המשפחות בהר הרצל בירושלים כדי לציין 40 שנה לאסון, בו אבדו עקבות יקיריהן.
יומיים לפני שעזבה "דקר" את בריטניה התכנסו בני משפחת ברקאי כדי לחגוג את יום הולדתו ה- 32 של אברהם (בומי), סגן מפקד הצוללת. "העובדה שיום ההולדת של בומי חל באותו השבוע בו מציינים את האסון, הוא מרגש במיוחד ועצוב", מספרת ל-ynet חוה גלעדי-ברקאי, אלמנתו של אברהם. "היינו יחד בפורטסמות' ויצאנו יחד עם הבן גיא לחגוג במסעדה ובקניות. בומי קנה לעצמו מחזיק מפתחות מיוחד לרכב האנגלי שתכנן לקנות כשיחזור לארץ. זה היה יום נהדר ובילינו בו יחד".
| הדקר |
|
| מאובדן הקשר עד מציאת הצוללת / ynet |
|
ב-9 בינואר 1968 יצאה הדקר מפורטסמות` לכיוון ישראל, כשעל סיפונה 69 אנשי צוות ישראלים. בשנת 1999 היא נמצאה באזור כרתים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
במקביל להפלגה היא נסעה יחד עם משפחותיהם של אנשי הצוות אל שדה התעופה בדרכם חזרה ארצה. "לקחנו אוטובוס גדול ויצאנו לשדה התעופה. בומי ליווה אותנו עד לשדה, הוא דאג שאני לא אדאג לו ואמר לי שהצוות מדהים ומנוסה, אחרי חודש וחצי של אימונים, ושהכל בסדר גמור. נפרדנו והיינו אמורים להיפגש כעבור כמה ימים בארץ".
היום בו התבשרה כי אבד הקשר עם צוות הדקר, נצרב בזכרונה של חוה כטראומה קשה. "גרנו בבית שצופה אל הים בבת גלים בחיפה, ראיתי היטב את הכניסה והיציאה של כלי שיט והבנתי שמחפשים משהו. בערב נסעתי לחברים בחיל הים, ושאלתי מה קורה והם ענו שבסך הכל היתה תקלה בקשר ושאין מה לדאוג. בבוקר התקשרה אלי אחותי מקנדה וסיפרה בדאגה שברשת ה-BBC מדווחים על חיפושים אחר צוללת. באותו רגע ידעתי שחיי משתנים מהקצה אל הקצה. נכנסתי מתחת לשמיכה והתחלתי לרעוד".
מציאתה של הדקר, מודה חוה, איפשרה לה אחרי שנים ארוכות של דאגה מורטת עצבים וחוסר ודאות, לנסות ולהתחיל את חייה מחדש. "כל השנים הללו חיינו בהרגשה שמשהו חסר, שאי אפשר להתחיל בחיים חדשים. כמו אדם שלא מסיים להתאבל. הזמן לא משכיח את הגעגועים הרבים אבל ישנה הרגשה של סגירת מעגל, החיים נמשכים בעצב, הילדים גדלים, אך משהו תמיד יהיה חסר".
תת-אלוף (במיל)' גדעון רז, לשעבר סגן מפקד חיל הים, ליווה במשך עשרות שנים את תעלומת היעדרה של הצוללת. רז היה אחראי על החיפושים אחר הדקר והוא זה שבישר כעבור שנים רבות למפקד חיל הים כי הצוללת שנמצאה בקרקעית הים היא אכן הדקר.
את היום בו התבשר על אובדן הקשר עם הצוללת, רז לא יישכח לעולם. "הייתי סגן מפקד הצוללת לוויתן, ואת ההודעה קיבלתי בזמן שהיינו במשימה בים. הערתי את מפקד הצוללת ובישרתי לו את ההודעה, ושנינו הבנו את משמעותה הקשה. בעניין הזה אין הרבה ספיקות - אם יש תקלה בקשר הצוללת עולה על פני המים, אך אם הקשר מנותק זמן כה רב, המסקנה היא אחת בלבד. הצטרפנו לצוות החיפושים במטרה למצוא את החברים שלנו", הוא סיפר ל-ynet.
רז מסביר כי מציאת הדקר סייעה להבין מה עלה בגורל הצוללת, והפריכה ספקולציות שונות שפגעו ברגשות המשפחות. "היה לי סיפוק גדול מזה שבישרנו להם על מציאת הדקר ושבזכות היכולת שלנו להתנתק מהקונספציה, הפרכנו את השמועות על סטייה מנתיב הנסיעה, ועל פיצוץ שנבע מפגיעת חומר נפץ. היום ברור שבדקר אירעה תקלה, היא ירדה מתחת לעומק הקריסה ומים החלו לחדור, מבלי שהצוות יוכל להתגבר עליה".
על רגע מציאתה של הדקר מספר רז: "כשהתגלתה הצוללת במצלמה התת מימית המשוכללת, ראינו תחילה את החלק הקדמי שלא ניזוק - הוא היה כמעט שלם לחלוטין, ללא נזקים וזה היה נראה מדהים - כאילו שהיא חיה ועוד רגע מתרוממת מהחול ויוצאת החוצה. רק לאחר מכן ראינו את הנזקים הגדולים כתוצאה מלחצי הים. באותו הרגע אתה מבין מיד מה קרה שם באותו היום, והזכרונות של החברים שלי שהיו בפנים עולים מחדש".
עבור רז, מציאת הדקר היתה בבחינת סגירת מעגל עם חבריו לשירות. "לשמחתי נפל בחלקי להיות בצוות שמצא את הדקר ואני חולק עם המשפחות והחברים ששקעו במצולות קשר חברי אמיץ. רבים היו חברים שלי, הייתי קשור מאוד לרבים מהם. סגן מפקד הדקר, אברהם ברקאי היה בן המחזור שלי ואני מתגעגע מאוד אל אנשי הצוות".
