יש לי חבר חדש! עכשיו נזכרתם בי?
(היפותטי בלבד) אני מאושרת, מאוהבת, פעילה מינית ומסופקת. אני הולכת לי ברחוב מחויכת, ותחת כל עץ רענן מתחיל איתי גברבר. מה זה זה? איפה הייתם כולכם קודם?
אתם יודעים איפה תהיו בוולנטיינ'ס דיי הקרוב? אני יודעת איפה אני אהיה. על מטוס בדרך לניו זילנד. כן, החלטתי לפנק את עצמי, ובגדול.
אבל לא רק אני יודעת, גם הכלבה שלי יודעת. אל תשאלו אותי איך היא יודעת, היא יודעת. זה התחיל לפני כמה שבועות, כשעוד הכל היה בחיתולים, עוד לא היו לי כרטיסים ביד וגם נאמר לי שמאוד קשה להשיג אותם בזמן זה של השנה. אני פיזרתי אופטימיות קוסמית לכל הכיוונים, בזמן שהקטנה פיזרה עוד הרבה יותר ליקוקים מהנהוג, וגם ככה נהוג די הרבה (בן אדם אוראלי מקבל כלבה אוראלית, הגיון פשוט). היא הפכה מצד אחד לאפילו יותר חמודית ומתפנקת, אם זה אפשרי בכלל, ומצד שני מצאה לה דרכים קטנות למרוד בי פה ושם, מה שמאוד לא מתאים לה, כי מעבר להיותה מחונכת - ואני לוקחת על עצמי הרבה יותר מדי קרדיט במילה הזו - היא פחדנית. היא רק רואה מבט מלוכסן קטן שלי שמראה על חוסר שביעות רצון ומיד עושה פרצוף-פוסי (ההוא מ"שרק"): עיניים נוצצות, אוזניים מושלכות אחורנית, כולה מכווצת ורועדת.
בכל אופן, למחרת היום בו שילמתי על הכרטיס קמתי וגיליתי שלולית צהבהבה בסלון. ושוב - מדובר בכלבה מחונכת! (סליחה, פחדנית!). הקטנה התחילה לעשות את פרצוף הפוסי, אבל באיזשהו שלב בזמן זריקת האוזניים לאחור היא הפסיקה, התיישרה והסתכלה לי עמוק בעיניים במבט מאשים של "כך יעשה לאיש!".
למחרת היום בו קיבלתי את הכרטיס ביד חיכתה לי באמצע הסלון חבילה צבעונית וריחנית אף יותר מהשלולית. ושוב... המבט. אותו המבט שנחקק בזכרוני מהפעם ההיא שהעזתי בחוצפתי לטוס לשלושה שבועות, שלאחריה היא לא הסכימה לדבר איתי כמה ימים, עד שנשברה...
בקיצור, היא יודעת. הכלבה. והיא מראה לי יופי שהיא ממש לא מרוצה מכל העניין הזה, בזמן שהיא משחקת לי על רגשות האשם שממילא כבר אוכלים אותי מבפנים.
בשלב זה חלקכם כנראה תוהה: "מה היא רוצה? ואיך זה קשור לערוץ יחסים?"
הצלחנו לשמר כמה מהאינסטינקטים החייתיים שלנו
אז זהו, שגם אנחנו, בני האדם, כמו הקטנה שלי, לפעמים פשוט מריחים דברים. פשוט יודעים ופועלים בהתאם, בלי שתינתן לנו אינפורמציה מילולית על כך. מדהים בעיניי לפעמים איך למרות מאות שנות ציויליזציה וניכור מהטבע עדיין הצלחנו לשמר כמה מהאינסטינקטים החייתיים שלנו, שלרוב תפקידם הוא הישרדות. להישרדות הרבה פנים, אם זה שמירה על הילדים, שמירה על עצמך או שמירה על הטריטוריה. ברשותכם, אדבר על שמירת הטריטוריה.
ברכות! יש לי חבר חדש (היפותטי, תרגיעו). אני מאושרת, מאוהבת, פעילה מינית ומסופקת, אני הולכת לי ברחוב מחויכת ותחת כל עץ רענן גברבר אחר מתחיל איתי. מה זה זה? איפה הייתם קודם?
יש שיגידו שמתחילים איתי בגלל שאני מפיצה אושר לכל הכיוונים, ואני אכן מסכימה עם הדעה הזו, אבל לא רק. אני טוענת שבנוסף הם פשוט מריחים את העובדה שישנו איזה גבר בעולם שבחר להיות איתי, אי לכך ובהתאם לזאת הפכתי להיות במחי יד מעוד איזו ערגלית עבשה שאף אחד לא חושק בה למעדן שוקולד עם קצפת ודובדבנים לקינוח, ממש מילקי משודרג, שצועד עכשיו ברחוב. והם פשוט חייבים לטעום ממנו, כי להם מגיע הטוב ביותר. (כמובן, גם גבר שיש לו חברה ייראה פתאום אטרקטיבי יותר. איך זה שלא ראית את זה קודם).
עוד דוגמה - פעם החלטתי לתת צ'אנס למושג היזיזות. הרבה זמן הייתי נגד, זה נראה לי כמו לשחק בנדמה לי, ואני הרי בחורה של שחור ולבן. רק מה שקרה בפועל היה הרבה כלום, שממון, ועוד קצת נאדה. כדי לקבל טיפים בנושא דיברתי עם חברה שיש לה לא יזיז אחד אלא שניים כאלה. היא טענה שמבחינה לוגית יזיזות עדיפה על סטוצים אקראיים, בהם את לא מכירה את האדם ולרוב מדובר בחתול בשק. ואז צחקה וסיפרה שהם לא יודעים זה על זה, אבל משום מה הם מאוד מתואמים. תמיד, אבל תמיד (!) אחרי לילה מתוק של מעשה אהבים וזיעה עם אחד מהם, למחרת חיכתה לה שיחת טלפון/הודעה מהשני. זה היה כל כך מתואם, עד שהיא בדקה קשר כלשהו ביניהם, אבל לא היה כזה, חוץ מהעובדה ששניהם שכבו איתה ונראה שכשהאחד מיזג את טסטוסטרונו באסטרוגנה, השני פשוט הריח את זה, ולכן חייב היה לתת את המילה האחרונה. מה שהזכיר לי שתמיד כשהיתה לי שיחה ממתינה כשדיברתי עם אבא, היא היתה מאמא, ולהפך.
היה לכם אותי, או את הפוטנציאל של אותי, ואתם ויתרתם
ההתעניינות הפתאומית הזו לא שמורה רק לגברים מהרחוב, או ליזיזים מתואמים היטב. גם בחורים שהחליטו בזמנו שהם לא רוצים אותי יותר או שלא רצו אותי בכלל פתאום מגיחים מכל החורים כשיש לי בחור חדש. הפרט השולי הזה, שהם לא רוצים אותי, פתאום כלל לא מפריע להם לפלרטט איתי כאילו אין מחר. אלה הכי מעצבנים: אתם הרי לא רוצים אותי, היה לכם אותי, או את הפוטנציאל של אותי, ואתם ויתרתם. למה עכשיו אתם נדחפים?
ברור לי שהם לא נדחפים כי הם פתאום רואים בי משהו שלא היה קודם. כי כשהבחור החדש הולך, או כשהם מקבלים גושפנקא לכך ששוב יש להם כוח או קסם עלי - הפלירטוטים נעלמים כלא היו. מה שמביא אותי למסקנה שהם נדחפים אך ורק מהסיבה שאני נתפסת אצלם כ"בחורה שרוצה אותי", העובדה שעושה להם מאוד טוב לאגו, לכן הם יגנו על עובדה זו עד טיפת דמם האחרונה (וכן, שוב, זה עובד גם הפוך).
ואם כבר מדברים על זה, גם בחורים שאני איתם יודעים לזהות גברים אחרים, מעברי. פעם נדהמתי לגלות אבחנה חד-משמעית שכזו: הגבר שאיתי עצר את השיחה ושאל "ההוא עם החולצה האדומה שיושב ליד ההיא עם התלתלים, היה לך משהו איתו, נכון?" כששאלתי איך הוא ידע הוא לי ענה בפשטות - "בגלל איך שהוא מסתכל עלי".
האם כולנו בעצם גולומים קטנים? האם המחשבה של "הוא/היא שלי" מחזקת אותנו באיזשהו אופן? גם אם אנחנו לא רוצים אותם כבני זוג, אלא רק ככאלה שמסתכלים עלינו בהערצה מרובה? האם עצם היות אדם במערכת יחסים מיד הופכת אותו ליותר אטקרטיבי? האם האטרקטיביות הזו קשורה לאדם, או לעובדה שצריך להילחם עליו עכשיו? האם אנחנו עושים את זה באופן מודע או לא?
אין לי תשובות של ממש, כל שיש לי זו תקווה שנלמד ללכת קצת פחות עם האגו והרבה יותר עם הלב. כמו הקטנה שלי.
זה לא שפתאום הם רואים בי משהו אחר
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
