לא אהוב מאליו

לו הייתי קומיסרית-תרבות, הייתי פועלת לחקיקת חוק-נכסי-הספרות: מעשה פרלמנטרי שתכליתו להבטיח את המשך חייה של היצירה העברית הכתובה גם אחרי ששיקולי-שיווק הורידו אותה ממדפי החנויות והעלימו אותה מן הספריות הציבוריות. תחת אדרתו המגוננת של חוק כזה, אני אומרת לעצמי בצער, לא היינו צריכים לגלות מחדש סופרים שנשתכחו במהירות, ולא היינו חיים במשטר ספרותי של הווה מתמשך, שהולך ומדלדל ככל שההווה הזה עצמו מתקצר. חייו הפעילים של ספר עברי חדש הם לכל היותר שלושה-ארבעה חודשים. ואחר כך מה? אחר כך כלום.

מתוך הכלום הזה מגיח מעשה מו"לי לגמרי לא מובן מאליו, אפילו אמיץ מאוד, בהתחשב בכוחות השוק. חיים פסח, עורך ב"ידיעות ספרים", בחר לכנס שלוש נובלות של בנימין תמוז בספר אחד, לתועלת הדור שאינו יודע. "הפרדס", "משלי בקבוקים" ו"פונדקו של ירמיהו" הן שלוש דוגמאות משובחות להינף המחשבתי והלשוני הנדיר של סופר שהיה תמיד קונטרוברסלי, לעולם לא מובן מאליו ואהוב מאליו. יש עוד דוגמאות: כמעט כל מה שתמוז יצר הוא עוד דוגמה לרבגוניותו, לשליטה טכנית מרהיבה ביסודות אומנותו, לפסיון שבער בו והזין את הפסימיות הפוליטית שלו, ליכולתו ליצור מכל אלה טקסטים אפקטיביים וחזקים ובועטים – שאת כולם, מה לעשות, כמעט ושכחנו.

אחת הסיבות לשכחה היא התעקשותו של תמוז לרתום את כשרונו לסוגיות גדולות: הקיום היהודי-ערבי הוא בסיסה של "הפרדס", נובלה שבה נבחנים יחסי העמים במונחים של סיפור פרטי על שני אחים, אחד בן לאם יהודיה ואחד לאם ערביה, ועל אישה חידתית ועל היצרים העומדים בבסיסו של סכסוך הדמים ביניהם. זו הרחבה מיתית של "תחרות שחיה", סיפור שכתב תמוז ב-1961 וגם אז הצליח לקומם עליו טהרנים פוליטיים.

הצימוק - בסוף

שאלת הקיום היהודי אחרי השואה בוערת ב"משלי בקבוקים", נובלה יפהפיה שעניינה היחסים הנרקמים בין יהודי זקן וידען מופלג באמנות, לבין איש צעיר שהוא גם זייפן אמנות מתחיל. היחסים הללו נוגעים בתשוקה לאמנות אבל גם באספנות של שמות יהודיים, שמות שהם חלק מחזונו של הזקן על אודות "א פאלק אין הימעל", אומה שבשמיים שכל בניה החשובים יהודים. שימור ההיסטוריה או פבריקציה מבוהלת? ומה יניע את ההיסטוריה הלאה, אל מקום טוב יותר – הידע האנושי המצטבר או היכולת ללהטט ולזייף בו? בלשון צלולה, נקייה מהתרברבות ופונקציונלית לעילא, מוביל תמוז את קוראיו להכרעה משלהם בסוגיה הזאת: כאן, כמו במקומות אחרים, הוא ידע היטב מתי הקורא זקוק לסוף פתוח.

והצימוק – בסוף. "פונדקו של ירמיהו" הוא דיסטופיה זועמת, רושפת, אכזרית ומצחיקה במורבידיות המנומקת שלה. זהו סיפור אובדננו הסופי בתמרות אש ועשן של קנאות דתית חרדית, שבסופו של דבר תותיר בירושלים רק קומץ של קנאים שיתפרנסו מיצירת תכשירי השמדה מיוחדים לרציחות המוניות. "פונדקו של ירמיהו" ראה אור ב-1985, ומאז לא אירע בחיינו הציבוריים דבר שיקהה את עוקצה של הנובלה: להיפך, היא נדמית כרלוונטית אף יותר משהיתה כשנתפרסמה, ואת האיבה העצומה של המחבר כלפי פנאטים דתיים מאזנת יכולתו לשלוט במכמני הלשון (השקרית) שלהם באורח מעורר קנאה: בדורנו, פחות מעשרים שנה מאז שתמוז מת, אין ולו סופר חילוני אחד שמסוגל לכתוב כך.

אז אולי לא צריך חוק-נכסי- ספרות, אני חושבת אחרי המפגש המחודש עם שלוש הנובלות: אולי צריך רק למצוא את היחידים שזוכרים, ולקוות שהם מצויים בהוצאות ספרים ויש להם היכול למשוך בשרוולו של מו"ל ולהתעקש, כמו שאני משערת שנעשה כאן. תודה לחיים פסח על ההתעקשות.