ראן דנקר, ראן

אם יש סם להמונים שממכר כל בן תמותה כחול-לבן מן המניין והפך את התעשייה שלנו לנרקומנית חסרת תקנה לגביו, קוראים לו רן דנקר. והוא לגמרי חוקי. כל אזרחי האומה רוצים מנה ממנו ולא מתכוונים להראות סימני גמילה בקרוב. ולמה באמת, אם הסוטול סביבו כה מושלם, כזה שמספק בריחה לעולם של זיפים ועור של תינוק בן יומו.

לא מעט קרה מאז התחזית הראשונית לגביו, בימים שנחשב כ"החבר של נינט", אז גם האופטימיים ביותר היו מוכנים להפקיד כליה למדע אם הבחור לא ייעלם כלעומת שבא. אבל מי שהתחיל ב"השיר שלנו" הפך מזמן להמנון לאומי ולמגפה תרבותית מתעצמת באדיבות הוד מסחריותה, טמירה ירדני. מי שנבחר עכשיו לגלם את "דני הוליווד" עוד באמת יגיע לשם יום אחד. גם בדרמה המוזיקלית החדשה של yes, נראה שהוא משתלב היטב בשנות השישים, עם לוק בטעם של פעם ושיק של מייק ברנט. השיער הארוך שדנקר גידל בשביל הצילומים, הבנדנה, העשן, הלוק והקצב, הקול המלודי - כל אלה יכולים למתג אותו כסטאר של מחוזות אטרקטיביים יותר מתל אביב של 68', מה שקשה לומר על צעירים ישראלים בני גילו.

בשקט, בלי להתיימר ולכאורה בלי הרבה מאמץ, דנקר תקף את כל החזיתות - זוכה בפרס עמ"י, מדגמן הצלחה בנעלי ספורט, קוטף תפקיד ראשי בקולנוע ואפילו משדרג את הסטייל, תוך כדי שהוא ממגנט אמהות ובנותיהן ללא הבדל דת, גזע וגיל, ובעיקר ללא רחמים. בביישנות חסרת קץ וסקס אפיל אגבי, ההורמון המסוקס טיפס בסולם הכוכבות בלי לאיים, להציק או לערער סדרי עולם, על תקן הגוד גאי שלא ילכלך על אף אחד ולא יעביר ביקורת על שום דבר. ובזה כוחו - והציניקנים יגידו חולשתו. מאז שכבש את משבצת השולתתת, הדנקרמאניה מוגשת כמו מעדן לכל המשפחה - תמיד טעים, תמיד זמין, תמיד משאיר טעם של עוד, ובעיקר נטול תאריך תפוגה.

אפשר לטעון שהוא רק פוסטר יפה, שהוא לא ממש יודע לשיר או אפילו לשחק, אבל זה בכלל לא משנה. כי הבחור מעולם לא הצהיר והתחייב לשום דבר, תמיד הצטייר בתור המאמי הזה שרק מנסה. הוא לא דרש תשומת לב והקפיד על צניעות של מתחילים והימנעות מפליטות פה מביכות (נו, אז הוא מכור לסקס - מי תתלונן?), שהפכו את דנקר מהסייד קיק של נינה לכוכב הנולד האמיתי, כזה שבכוחו להפוך את ליאל דניר לסופרסטאר.

בקצב הזה הוא עוד ירוץ כמועמד לבחירות הבאות, ינצח ואפילו יגרום לנסראללה לשלוח לפה טילי אהבה חרוטים בסיסמה המנצחת "דנקר, עשה לי ילד".