אני בת 28 ועוד לא רוצה להתחתן, מה תעשו לי?
מאז ומתמיד הרגשתי שבנושא זה אני קצת שונה מחברותיי. לא עיצבתי את שמלת כלולותיי באמצע שיעור תנ"ך, גם לא האזנתי ברצף לשירי האהבה מכל הזמנים כדי להכין מבעוד מועד - בסוף התיכון - את הסלואו לחתונתי. אני משערת שזה מקשה עליי עוד יותר להתחבר לכל עניין "המרוץ לחתונה"
בזמן האחרון, עם הגעתי לגיל 28 המופלג ובהיותי בקשר זוגי עם אותו אדם כבר כארבע שנים, התחלתי באופן קבוע וגובר לקבל המלצות/תגובות/רמזים מאוד חדגוניים מסביבתי. אחת הדוגמאות הבולטות היא האמירה הנצחית "בקרוב אצלכם". אני מניחה שכולכם מכירים את פרוטוטיפ הדודה המתנשפת הניגשת אליכם בחתונת בן הדוד, ובהניחה את ידה המיוזעת על כתפכם אומרת עם לחלוחית בעיניה "בקרוב אצלכם", מלווה באנחה שניתן להשוותה רק לאורגזמה קלה. אז לאור המסקנה המתבקשת שהמשפט הזה גורם ריגוש מיני בפלח האוכלוסיה הנשית מעל גיל 50, אני רוצה לגשת לעומקו של העניין.
מה הקטע? האין ברצוננו לטעון לפחות לתואר סגנית ראשונה לכתר "המדינה המערבית המתקדמת"? אנחנו נלחמים על מצעדי הגאווה שלנו, ואפילו מנצחים, אנחנו מפגינים למען איכות הסביבה ודואגים ליירק את עצמנו בכל הזדמנות, אז מה זה השטויות האלה? האם אלו השאריות של הזיכרון הקולקטיבי הנרדף שלנו מהגלות, שדוחף אותנו להעניק משמעות מיסטית למילה חתונה? האם מאפייני היותנו, בואו נודה, בכל זאת ארץ פרובינציאלית, גורמים מגיפה של פולניוּת חובקת כל?
מאז ומתמיד הרגשתי שבנושא זה אני קצת שונה מחברותיי. מעולם לא עיצבתי את שמלת כלולותיי באמצע שיעור תנ"ך של כיתה ה', וגם לא האזנתי ברצף לכל שירי האהבה מכל הזמנים כדי להכין מבעוד מועד – בסוף התיכון - את שיר הסלואו לחתונתי. אני משערת שמצב דברים זה מקשה עליי עוד יותר להתחבר לכל עניין "המרוץ לחתונה", הריאליטי הכי מציאותי שיש.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת חתונות של אנשים אחרים. אנשים קרובים, כמובן. רוב חברותיי כבר נשואות, ובחתונות של החברות הקרובות התרגשתי ונהניתי עד אינסוף. אני בעד חופש הבחירה, וכל אחד זכותו להחליט מה נכון עבורו ועבור בן/בת זוגו. אני מפנה אצבע מאשימה אך ורק כלפי האנשים המנסים להטיף לאחרים שרק דרך ההצטרפות לאגודת הנשואים תוכל להרגיש אדם שלם, שייך. ואם, לעת עתה, אינני רוצה להצטרף?
אז זהו, שלפי פרוטוקול האגודה, ובייחוד החברים היותר וותיקים שבה, זה לא יכול להיות. ובעיקר זה לא אפשרי כלל אם את אשה. כי אשה תמיד, אבל תמיד רוצה להתחתן!
מבטים מלאי רחמים
נתקלתי באקסיומה זו בזמן האחרון, כשהגנתי על עמדתי בפני אלה שללא כל סיבה מוצדקת התעקשו להתערב בחיי האישיים. ניסיתי לומר שדברים רבים מעסיקים אותי כעת בחיי מעל ומעבר, לכן אינני מתכננת צאצאים בזמן הקרוב, מה שמבטל מבחינתי כל צורך בחתונה. טוב לנו ככה בזוגיות, אמרתי, בלי חתונה. התגובה היתה מבטים מלאי רחמים שהתלוו לאמירה "אז הוא לא רוצה להתחתן? מסכנה...".
בפעמים הראשונות ניסיתי להתעקש שזאת דווקא אני, ושהוא מכבד את המקום בו אני נמצאת כרגע וכו'. במקרה הטוב קיבלתי עוד מבטי חמלה, ובמקרה הרע הומלץ לי בחום לקחת את הרגליים שלי וללכת כמה שיותר מהר, כי מי שלא מוכן להתחייב לא יתחייב אף פעם, ואת הרי רוצה להתחתן ולעשות ילדים, לא?
לא, לא כרגע! אבל אף אחד לא שמע, כי אף אחד לא באמת הקשיב.
מאז הפסקתי לנסות להסביר, ואני משתדלת בכל כוחי להימנע משיחות המסתמנות כפונות לכיוון זה. ואם שיטת ההימנעות כושלת, אני פשוט מהנהנת - כן, בגילי כבר כדאי, כן, אין למה לחכות, כן, אם אוהבים לא צריכה להיות בעיה, הכל נכון, רק תעזבו אותי בשקט!
הפנטזיה שלי היא שייתנו לי זמן לרצות את זה מתוך עצמי. אני מרגישה שמרוב שכולם חושבים שצריך, עוד יותר לא בא לי.
נו באמת, כולנו כבר יודעים שחתונה לא שווה אושר ועושר עד עצם היום הזה, כי אחרת מדוע שתיים מחברותיי כבר הספיקו להתגרש? ומה הסיבה שאחוז הגירושים רק הולך ועולה?
אז תנו לנו זמן, דודות, קולגות, מוכרות בסופר-פארם וכל הנשמות הטובות למיניהן, תירגעו, אני כנראה אתחתן מתישהו. וגם אם לא, מה זה עניינכם?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
